הבלוג של תמי והחבר'ה

או מיי גוד

עדכונים:

פוסטים: 107

החל ממרץ 2013

אולי מכירים, אולי לא. אולי מזדהים, אולי לא. אולי מתנגדים, לא מבינים. כך או כך, אלו החיים עם אותיות.

22/03/2014

פעם, התעצבנתי על אנשים שלא מסוגלים לעשות שני דברים בו זמנית.

אנשים שרואים טלויזיה ולא מקשיבים למי שמדבר איתם.

אנשים שמקלידים מייל ולא שומעים שקוראים להם.

מה הבעיה?

לכתוב מייל, לפתוח מסמך, לפתוח עוד אחד ולהשוות אותו עם מסמך שלישי על מסך שני.

לענות לטלפון, להעיף מבט לנייד, לראות מה השעה, לחשוב מה לאכול בצהריים.

להזכר איך היתה התארגנות הבוקר ואיך הלכו לישון. ומה יהיה בערב ועוד ועוד ועוד.

לשלוח את המייל, להעיף מבט לטלויזיה, לענות לשיחת טלפון של הילדים.

בין לבין, לשבת רגל על רגל, להחליף לרגל השניה, לנשום עמוק, לסדר את השיער,

לתופף על השולחן, לקום, לשבת.

ואז עברה דקה. או שתיים. מקסימום שלוש.

מה, זה לא ככה אצל כולם?

ניסיון נוסף:

מתעוררים בבוקר. השעה 6:00

שוכבים במיטה. המחשבות נודדות. רצות. מתעופפות.

איזה יום היום, יש משהו מיוחד? פעילות לילדים? איך הבעל עובד? מתי צריך לקום? יש שיעור ספורט?

צריך להכין לה כריך, למלא להם מים, לא הכנתי אוכל לעבודה. מה אלבש היום? אין לי כח.

יש לי מיילים חשובים, וכמה קידודים, ודחוף ודחוף ודחוף.

ובערב יהיה קשה ומעייף. מתי ירדמו? איזה צמיד נכין? מתי ארדם ואיפה?

ואז עברה דקה. או שתיים. גג חמש.

הגיוני, לא?

זה לעבוד ב- 5 משרות במקביל.

אחת אמיתית.

שתיים בלנסות לשבת.

שלישית בלנסות להתרכז.

רביעית להשתיק את המחשבות מלנדוד.

חמישית – להשקיט את האשמה מכל ה- 4 האחרות.

אם שריפת קלוריות היתה נחשבת מבחינת האנרגיה של המחשבות, אוהו.

ואל תגידו “אז אל”, “מספיק”, “די” “תנוחי”, “אחד אחד”, “שיחכו”.

כי להגיד זה קל.

ולעשות זה קשה.

ולהלחם זאת משרה מספר 6.

וביממה יש רק 24 שעות. לפעמים מרגיש כמו 50.

וגם אם היום היה מתוכנן. פתאום קופץ רעיון.

משהו לעשות, לבשל, לקנות, לכתוב.

עכשיו.

ממש.

לא, זה לא סובל דיחוי.

ואם בכל זאת התעכב, פתאום כבר לא נראה רעיון טוב. אפילו מטופש ומיותר.

מזל שחיכיתי.

 

ואולי זה סתם. כלום. הכל בראש.

כן. הראש מתפוצץ. פול ווליום.

והאורות מסנוורים. המילים כואבות.

די לזוז מולי. זה מכאיב לי בעיניים.

דברו חלש.

והגוף עייף. מותש.

ובאותו הזמן מפוצץ באנרגיה. קופצני.

קחו בקבוק סודה. נערו אותו ממש חזק.

הניחו אותו על השיש.

עכשיו שיעמוד בשקט.

ככה זה מרגיש.

ולפעמים זה יותר מדי.

יותר מדי אור, אנשים.

הכל יותר מדי. די. די. די.

לא משנה אם קוראים לזה כלב או חתול, ג’ירפה או ארנב, טרקטור, משאית או אופניים.

לא משנה מה האותיות.

רק למצוא את הדרך לעבור את היום בשלום. בכיף. בנחת.

בלי התשה. בלי מלחמה.

ומהצד? הכל סבבה.

הכל רגיל.

תפקוד מעולה. מקצועי. יעיל (ובצדק. זה המצב).

רק המחיר. מחיר המאמץ.

מחיר הזמן.

האנרגיות.

השטחים שנהרסו ומצריכים בניה מחדש.

העליות.

הירידות.

העליות.

הירידות.

החיים עם אותיות.

 

עוד מהבלוג של תמי והחבר'ה

תצוגה מקדימה

מפי נורית גפן: "המראה העליבה אותי"

נורית גפן! אמא של, גרושתו של ובעיקר אישה מדהימה, מצחיקה ומרתקת בזכות עצמה, היא חברה שלי. איזה כיף לי! . בעודי מנסה לשכנע אותה לפתוח בלוג כאן בסלונה (תאמינו לי, יש לה מספיק סיפורים להחזיק בעצמה את האתר למשך תקופה לא...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עוגת גבינה דור שלישי

אני, הכי רחוק שהגעתי בעוגות גבינה זה ביסקויטים ופודינג, מ ק ס י מ ו ם  גבינה פירורים. כל עניין ההקצפות, הפרדות וקיפולים עדינים לא עושה לי את זה.   את עוגת הגבינה של אמא שלי (שתהיה בריאה עד 120. האמא), אני אוהבת.  מה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

על חרדות, דכאונות ושאר ירקות

מי שעקב אחרי בפוסטים הקודמים (בעיקר אלה נטולי המתכונים) בוודאי ראה או יותר נכון קרא בין השורות שמדובר כאן בבחורה עם חרדות.  מהצד: אשת חייל כל יכולה, אמא למופת, בת זוג נהדרת, עובדת מוכשרת, תותחית במטבח ולא רעה גם בכתיבה.  כל...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה