האם ניתן לתבוע שיתוף ברכב המשמש את בן-הזוג הנכה? האם רכב נכה נחשב לרכוש משותף?

הסוגיה המשפטית שתידון להלן הינה זו: רכב מיוחד הנמצא בשימושו של נכה – בהיותו כזה- האם יש להכלילו במסגרת שיתוף הנכסים של בני זוג נשואים?

 [הערה: ראה במאמר נפרד של עו”ד אודליה אלטמן התייחסות לשתי שאלות דומות במהותן:

א.       גמלת נכות – האם היא נכללת בהסדר איזון המשאבים, ובאילו תנאים?    

ב.       חשבון בנק- אליו הופקדה גמלת הנכות בלבד, האם הוא מהווה חשבון משותף?

אם אכן יש להכליל במסגרת השיתוף רכב של נכה, פירוש הדבר הוא שככל נכס אחר, במקרה של חלוקת הרכוש המשותף בעת גירושין או פרידה, יהיה על הנכה המשתמש בו לשלם את מחצית שוויו לבן או בת זוגו.  

נכה, להלן, הכוונה לאדם שהוכר כנכה ע”י צה”ל או המוסד לביטוח לאומי, אשר עקב כך מימנו עבורו באופן מלא או חלקי רכישת רכב לשימושו.

האם ראוי הדבר מבחינה מוסרית והגיונית לראות ברכב נכה, המשמש אותו, אם תמצאו לומר – כתחליף רגליים, בבחינת רכוש רגיל? האין הוא דומה במהותו לכיסא גלגלים, או כלי עזר אחר לנכה, אשר יש להחריג אותו מגדר הנכסים ברי החלוקה?

ננסה לברר אילו שיקולים עשויים להצדיק החלת שיתוף על רכב נכה. לדוגמא, בתקדים אחד, טענה האישה כי הינה זכאית למחצית משווי רכב הנכה שנמצא בשימושו של בעלה הנתבע.  לצדדים היה בתחילה רכב אחר, אשר נרכש ממשאבים משותפים, ואותו רכב נמכר על ידם לצורך רכישת הרכב שמומן בחלקו ע”י משרד הביטחון. האישה טענה עוד כי הבעל משך מעל 30,000 ₪ מחשבונם המשותף בבנק לצורך תשלום היתרה בגין רכישת הרכב (הדלתא שמעבר לסכום שמומן ע”י הצבא)  ולא השיבם לחשבון. מאוחר יותר, הוסיפה וטענה, הבעל משך סכום נוסף של כ-25,000  ₪ מחשבון הבנק שלהם, הפעם לצורך רכישת מכונית חדשה יותר. לדבריה, הנתבע גם קיבל החזר ממשרד הביטחון בסכום של 13,000 ₪ שנמשך על ידו במזומן ולא הושב לחשבון המשותף. במילים אחרות, הרכב לפי תפיסת האישה מומן בפועל ברובו ממקורות משותפים, ולכן הינו משותף.

באותו עניין השיב הבעל לטענות אשתו כי נוכח מצבו הרפואי הוא זכאי לקצבת ניידות המשולמת בדרך של מימון רכב נכה, הממומן ברובו ע”י משרד הביטחון ולפיכך הרכב איננו בר איזון.  לטענתו של הבעל, הוא רכש שלושה כלי רכב במהלך הנישואין במימון משרד הביטחון. הבעל נהג ליטול הלוואות, ולטענתו המקורית הוא פרע אותן מתוך הכספים שקיבל בתור גמלת נכות. אך אפילו הנתבע הודה בסופו של דבר במנגנון של “מימון ביניים”, כלומר הודה כי פרע את ההלוואות שלקח ממשרד הביטחון בעזרת כספים שנמשכו מתוך חשבון הבנק המשותף לו ולאשתו, ורק בשלב מאוחר יותר, טען, הוא החזיר לתוך החשבון המשותף לו ולאשתו כספים בסכומי ההלוואות, הפעם מתוך כספים שקיבל ממשרד הביטחון עבור גמלת הנכות שלו, אותם הכניס לטענתו לחשבון המשותף של הצדדים. ההבדל בין גרסאות הצדדים היה בגובה הסכומים בהם הודה הבעל – פחות מ-25,000 ₪.

הבעל הכחיש אפוא את חלקה של האישה במימון הרכבים כטענתה. יצוין כי עירוב כזה של כספים, נכסים והתחייבויות, נפוץ בקרב זוגות הנשואים זמן רב, ובהעדר הסכם ממון, קשה לעתים להתחקות אחר מקורות המימון של הנכסים, על מנת לקבוע את הזכויות בהם.

המסגרת הנורמטיבית

רוב הנכסים והכספים אשר בני זוג צוברים במהלך נישואיהם הינם משותפים, ויחולקו ביניהם בתום הנישואין. סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג -1973 קובע מספר חריגים, שאינם נכללים במסגרת איזון המשאבים, וביניהם נכלל פיצוי בגין נזק גוף. מימון רכב נכה הינו למעשה תשלום פיצוי כספי, ולפי החוק הנ”ל אין הוא אמור להיות בבחינת נכס משותף.

השופטת נילי מימון בדיון מעמיק בסוגיית סיווג רכב נכה צה”ל קבעה במסגרת תמ”ש 14702/97 פלונית נ’ אלמוני (ניתן ביום 2.4.00) כי בנסיבות אותו מקרה המכונית אינה משותפת. דובר שם ברכב רפואי, אשר תמורת רכישתו מומנה בחלקה העיקרי בעזרת כספי מענק ממשרד הביטחון. הבעל היה זכאי למענק בשל נכות ממנה סבל ברגליו. כשם שהמענק עצמו לא היה משותף, ולא ניתן היה לתבוע את מחציתו, בהיותו בבחינת פיצוי על נזק גופני במובן סעיף 5א’ 2′ לחוק יחסי ממון, כך דין הרכב שנרכש בעזרתו, ואף הוא אינו משותף.

בפסק דין זה לא מלוא תמורת הרכב הוצאה והוחרגה מחלוקת הרכוש המשותף, אלא שווי הרכב בהפחתת סכום הלוואה, שהייתה בשווי שליש מעלות הרכב, אשר ניתנה לבעל ממשרד הביטחון. זאת, כיוון שהוכח והתברר במהלך המשפט כי הלוואה זו אמנם ניתנה לבעל, אך הוחזרה מכספים משותפים של הצדדים, ומכאן שאותו שליש משווי הרכב הוא דווקא כן משותף, ויש לחלק סכום זה, קרי שווי ההלוואה, בין הצדדים בעת איזון המשאבים.

בתמ”ש 4092/04 פלוני נ’ פלונית  (ניתן ביום  10.4.07) אומצו מסקנותיה של כבוד השופטת נילי מימון בתקדים האחרון הנ”ל. גם כאן נפסק כי כאשר מדובר בכלי רכב רפואי, אשר רוב המימון לקנייתו בא מכספי מענק שניתן על ידי משרד הביטחון, אזי אין להכליל את הרכב, או את שוויו יותר נכון, בהסדר איזון המשאבים, וכל זה מכוח אותו סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון משנת 1973.  ךטנקבע:

בתמ”ש 27432/07  ר’ נ’ ר’ מיום 23.1.13, קבעה כב’ השופטת אלה מירז כי אין להכליל את שוויו של רכב נכה בהסדר איזון המשאבים. ההחלטה כי שווי הרכב לא יחולק בין הצדדים התקבלה עקב מספר טעמים:

1. העובדה שזהו רכב נכה, אשר בחלקו הארי נרכש מכספי פיצויים שהבעל קיבל עקב מוגבלותו.
2. הודאת האישה כי ההחזרים על חשבון ההלוואה באו מחשבון של הבעל, אליו הופקדה קצבת הנכות שלו, ולא מחשבון הבנק המשותף של הצדדים.
3. הכספים המשותפים שהושקעו ברכב היו בסכומים זניחים יחסית לשוויו. למעשה כמעט מלוא העלות שולמה בעזרת החזרים, מאת משרד הביטחון מחד ומאת יבואן הרכב מאידך.

לסיכום, כאשר רכישת המכונית המיוחדת המשמשת את הנכה מומנה ברובה ע”י גורם משקם, כגון משרד הביטחון, אזי אין לראות במכונית משום רכוש משותף לשני בני הזוג, ואין למנות את ערכה במסגרת הסדר איזון המשאבים. ולהיפך – כאשר החלק הארי של המימון בא מכספי בני הזוג – או אז בית המשפט צפוי להכיר במכונית כרכוש משותף לבעל ולאישה.

לדעת הכותבת, יתכן שניתן גם לטעון לשיתוף ברכב נכה מכוח הדוקטרינה של כוונת שיתוף ספציפית, וזאת ככל שתימצאנה ראיות חותכות לכך בנסיבות חייהם של אותם בני זוג, וללא קשר למקורות המימון של הרכב.