הבלוג של אודליה דיין-גבאי

odeldayan

דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקרת תקשורת, מגדר, אלימות מגדרית, תופעת הזנות, נרטיבים, משפט ומה שביניהם. חיה ונושמת תקשורת, מגדר וחינוך. פעילה לקידום זכויות נשים והקהילה האתיופית בישראל. בין יתר... +עוד

דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקרת תקשורת, מגדר, אלימות מגדרית, תופעת הזנות, נרטיבים, משפט ומה שביניהם. חיה ונושמת תקשורת, מגדר וחינוך. פעילה לקידום זכויות נשים והקהילה האתיופית בישראל. בין יתר העשייה - דוברת ויועצת חקיקה של סגנית יו"ר הכנסת ח"כ פנינה תמנו-שטה בכנסת ה19, מנהלת את מערך התקשורת במטה הבחירות של לילי בן עמי בפריימריז למפלגת העבודה. חברה בוועד המנהל של עמותת קול האישה-עמותה להעצמה נשית בירושלים, מתרגלת ועוזרת הוראה, מורה לתקשורת, כותבת תוכן, נאומים, תסריטים והיד עוד נטויה.

עדכונים:

פוסטים: 12

החל מאוקטובר 2012

היום סלעית סיכמה עשור של עשייה, של פעילות מבורכת למען נשים במעגל הזנות, מעגל האימה.

למרות שמזה שנים אני חשופה לחומרים רבים ומגוונים בהקשר לתופעת הזנות בישראל מתוקף המחקר שלי,  ישבתי בכיסא היום באולם מלא נשים (ומעט גברים) וצמרמורות לא חדלו מלעבור בגופי.

טקסטים שהקריאו ברגישות השחקניות המדהימות שניצבו בפני הקהל, הרגישו כמו חץ שחודר פנימה, היישר לבטן. היישר לנשמה. הטלטלה הרגשית שדיברה עליה נעמה זאבי ריבלין מנהלת סלעית, הגיעה לכל אחד ואחת בקהל ככל שהזמן עבר, ככל שהעמיקה בדבריה, ככל שפירטה. עוד ציטוט, עוד עדות, עוד כאב, עוד רוע אנושי בלתי נתפס.

הקהל שצריך לשמוע את כל הכאב הזה, את מציאות האונס היומיומי שעוברות הנשים, הם אתם ואתן. מי שלא מכיר ומכירה את התכנים, מי שעוד אוחז במילה “בחירה” מי שעוד מסתתר מאחורי הבדיה שנקראת “סטודנטית אוהבת מין”. אלו המחזיקים ומחיים את המיתוסים הללו, עושים זאת תוך שהם אדישים לנזק בזנות.

אבל איך אפשר בכלל להישאר אדישים מול הזוועות שעברו הנשים, שעוברות הנשים שעדיין שם, גם ברגע זה שאת ואתה קוראים וקוראות את המילים הללו. מישהי בדיוק ברגע זה, בוכה, כואבת ונאנסת, מנתקת נפשה מגופה. ואתם תקראו לזה בחירה. תתביישו.

זנות, אי אפשר לתאר במילים יפות. יותר מכך, אסור אפילו לנסות. אל לנו לייפות את המציאות המכוערת, להיפך. יש להטיח אותה בפרצופם של כל הזנאים, כל הגברים שצורכים נשים בזנות, אותם אנסים ברישיון.

זנות היא תוצאה של תרבות האונס

שרת המשפטים שקד, הבטיחה כי עד תחילת המושב יוגש תזכיר החוק.

חוק איסור צריכת זנות. אבל ה-29.4 היה אתמול.

שקט. דממה.

השתיקה הזו, היא שתיקה שמתירה את דמן, את גופן ואת נפשן של אותן נשים.  קידום החוק כאמירה בקול ברור וצלול: לא עוד. אנחנו אתכן, אל דאגה.

אי קידום החוק מאפשרת לזנאים להמשיך לאנוס, להשפיל, לפגוע, להכאיב, לירוק, ולהפוך את הנשים הללו ואת הנשים כולן, לשקופות. נשים הן בנות אדם וחוה, הן כאלה גם אם נסיבות חייהן התאכזרו אליהן. גם אם אבא שלה אנס אותה כשהייתה בת 5, גם אם היא עברה אונס קבוצתי בגיל 15, גם אם היא ישבה לראות סרטים פורנוגרפיים עם אבא שלה במיטה, גם אם אמא שלה ואבא שלה הכו אותה באכזריות כי העזה לאזור אומץ ולספר שפגעו בה מינית, בטענה כי היא שידרה את זה.

לפני שמי מכם ימהר להגיב בטוקבקים עלובים, זיכרו היא אישה, היא אדם, עם רגשות, ורצון לאהבה ורצון לחיות, ושאיפה לנחת, ומעל הכל עם נפש. גם אם אתה פועל בכל הכוח להאמין שהיא סטודנטית שרק משלימה הכנסה, גם אם אתה חושב שאתה שונה, לא כמו כל האחרים והיא לא כמו כל האחרות. זנות היא אונס. נקודה. זנות היא הביטוי הקיצוני לאלימות מינית נגד נשים. ואתה, הגבר שצורך נשים כאילו הן מוצר על מדף, אתה אשם. ולא משנה באיזו תפאורה היא נמצאת. היא לא רוצה להיות שם.

את החוק הזה , צריך לקדם ובכל הכוח. את העדויות שאני שמעתי, ואת הטקסטים אליהם אני נחשפתי היום ובכלל, כולכם וכולכן צריכים וצריכות להיחשף.

גם אם זה לא נעים, גם אם זה מפחיד, זו מציאות חייהן של רבות.

להעביר את החוק ועכשיו.

“לשים את הדברים על השולחן, להפוך אותם למילים, לא לפחד. לדבר ולא לשתוק יותר” (ורד דן ז”ל).

זנות זה אונס

עוד מהבלוג של אודליה דיין-גבאי

שיימינג לאנס זה לא לעניין? שיים און יו מערכת המשפט

אתמול בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר עונש בזוי למעשה בזוי. שישה חודשי עבודות שירות ליניב נחמן שהורשע באונס ומעשה מגונה בכוח. לאור העובדה כי חוק העונשין מאפשר עד 16 שנות מאסר על עבירה זו ואף על פי שהתביעה המליצה על לפחות (!) 4...