הבלוג של נורית קצירי

עט קציר(י)

שמי נורית קצירי ואני חברת קבוץ בשער הגולן (מעל 50 שנה), אליו הגעתי במסגרת מחלקת נח"ל, ממושב בשרון. שם מצאתי את אהבת חיי והשאר... הסטוריה. אני אמא גאה לארבע בנות (אף אחת מהן לא נשארה בקבוץ). וסבתא גאה לשמונה נכדים ( לא... +עוד

שמי נורית קצירי ואני חברת קבוץ בשער הגולן (מעל 50 שנה), אליו הגעתי במסגרת מחלקת נח"ל, ממושב בשרון. שם מצאתי את אהבת חיי והשאר... הסטוריה. אני אמא גאה לארבע בנות (אף אחת מהן לא נשארה בקבוץ). וסבתא גאה לשמונה נכדים ( לא סופי...) מעל ל-20 שנה אני מנהלת את ענף התיירות בקבוץ. אני בטוחה שהבית ממנו באתי , כוון את חיי והטמיע בי את רוב הדברים שאני אוהבת: לגדל - משפחה וגינה, ללמוד, ליהנות מאמנות, קולנוע ומוזיקה, לעסוק במלאכת-יד, לארח, להדריך, לצלם, לכתוב ולקרוא, לטייל בארץ ובעולם ולהתפעם מיופיו וכוחו של הטבע . אני אוהבת לשתף וכמו שכבר ציינתי- לכתוב. אז למה בלוג? כי בא לי :) בבלוג תקבלו הצצה ל"מאחורי הקלעים" של עולם התיירות. לעולם הקבוץ. ולעולם שלי. וכמובן טיפים קטנים שהכנסתי ל"סל החיים" לאורך השנים. גילוי נאות- אין לי חוש הומור מפותח אך אני מאד אוהבת בדיחות, פארודיות ו.. צחוקים.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל ממרץ 2015

מעבר להיותה מעניינת, סקרנית, חמה ומלאת הפתעות, הייתה צ’יורה שלנו, מרים רות בשמה הרשמי, אישה גדולה מהחיים, תרתי משמע.
משקפיים עם עדשות עבות הסתירו עיני תכלת שובבות, רעמת שיער עם תלתלים בלונדינים (שהפכו לתלתלי שיבה בהמשך), רווח בשיניים הקדמיות שהצמיח על הלשון מקדימה -בליטה קטנה ו…יד ימין עם 3 אצבעות בלבד( תוצאה של תאונת דרכים באוטובוס).
בקיץ , התהלכה כמעט תמיד יחפה. אהבה להיות “יחפנית” לדבריה.
“בעינינו, הילדים בגן שלה, היא הייתה נסיכה ,הנסיכה הכי יפה בעולם” נזכרת נועה, חניכתה לפני 73 שנה. “כ”כ הערצתי אותה, שהייתי מקפלת את הקמיצה והזרת ביד ימין, שעות רבות, כדי שאהיה כמוה –רק עם 3 אצבעות. כשהיינו שואלים אותה- אז , מדוע יש לך בליטונת מצחיקה בקדמת הלשון” ? הייתה תמיד אומרת : “הבליטונת – זו שקית הסיפורים שלי”.
ואכן, סיפורים היו לה למכביר. עד גיל 65 – סיפורים שבע”פ ואחר כך הפכו לספרים, שהפכו לנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים בארץ ואף בעולם. מעל ל-30 ספרי ילדים כתבה במשך כ-30 שנה כמעט, עד שנפטרה בגיל 95 והותירה מאות לבבות שבורים וגעגוע בלתי פוסק.
חוש הומור נהדר היה לה ואהבה ענקית לילדים באשר הם. כגננת, מעולם לא כעסה על הילדים שחינכה, תמיד זרמה איתם, הובילה אותם בדרכי נועם, ותמיד, תמיד, צחקה איתם וצחקה על עצמה -בקול גדול.
“באחד מימי החורף- שנת 1942″ נזכרת נועה בגעגוע, “נשבה רוח נוראית ברחבי הקיבוץ. נדמה היה שהכול עף באוויר.” רוח זו אופיינית לעמק הירדן ונקראת: שרקייה (בערבית). ואכן, הרוח שרקה וגנחה וילדי הגן היו ספונים בתוך הגן, עדים לקולות ולמראות שבחוץ ואפילו קצת מבוהלים. נועה ממשיכה: “לקראת הצהריים אמרה לנו צ’יורה שהיא חייבת לצאת, ללכת למטבח הילדים ולהביא לנו ארוחת צהריים. היא לקחה סל גדול ויצאה החוצה, לבושה בשמלה כחולה ומעליה סינור לבן כדרך המחנכות דאז. עברה חצי שעה, עברה שעה, ואנחנו ילדי הגן כולם, התחלנו לדאוג, איפה צ’יורה? ומה עם ארוחת הצהריים? שמא קרה לה משהו? עברה עוד חצי שעה, וכולנו מתוחים מאד, צפינו צמודים לחלונות ואנו כל כך רוצים לראותה כבר, חוזרת עם האוכל. והנה חזרה עם סל גדוש באוכל, מתנשמת מעט וצחוקה מתגלגל מרחוק. אוי ילדים, אל תשאלו מה קרה לי, אבל קודם, בואו תאכלו אתם בטח כבר רעבים מאד”. לאחר שהילדים אכלו ושבעו, חיכו חסרי סבלנות לשמוע מה קרה לגננת האהובה שלהם. בחיוך שובה לב סיפרה להם על הרוח הפראית שניפחה את סינרה ושמלתה והעיפה אותה, מעלה, מעלה מעל בתי הקיבוץ ומטעיו. על הפחד שחשה כשהרגישה שאינה יכולה לרדת לאדמה, על הנס שניקרה בדרכה בקבוץ השכן: מסדה, בדמות עמוד חשמל גבוה, עליו הצליחה להתלות כמו דגל ולבסוף לרדת מטה לאדמה. וכדי שלא תישא אותה הרוח החזקה שנית למעלה – מילאה מיד את כיסיה באבנים וכך ידעה שלא בנקל תוכל שוב לעוף למעלה. הסיפור הזה הפך לימים לספר מקסים בשם, “לעוף עם הרוח” עם איוריה המדהימים של רות צרפתי.
רוב ספרי הילדים שלה נגעו תמיד בדרמות הקטנות בחיי הילדים. לנו, ייראו אולי כזוטות ,אבל לילדים היו הם עולם ומלואו. אהבה לכתוב בספריה על בע”ח שהיו בקיבוץ כמו: “הכלב דוגי”, “פודי הקיפוד”, “החתולים של סבתא נעמי”. רבים מנכדיה מוזכרים בספריה: אלון עם הבלון האדום, רון עם הבלון הצהוב, יובל המבולבל, שון שלא רצתה לישון, תור, צופית ,שחף ועוד.
שיטת הכתיבה שלה הייתה מאד מיוחדת. קטעי סיפור שעלו בראשה, רעיונות שונים, נכתבו על פתקי נייר קטנים והונחו במגירה. רק בסוף אספה את הפתקים כולם והפכה אותם לסיפור שלם.
עוד דפים רבים יכולתי לכתוב על האישה הזו, המיוחדת, הצחקנית שהביאה כל כך הרבה אור ושמחה לליבם של ילדים בקיבוץ, בארץ ובעולם (וללב שלנו, אנו הסובבים אותה).

 

4 chura12 מאים רות פורטרט

עוד מהבלוג של נורית קצירי

תצוגה מקדימה

ה-4 לאוקטובר , חסידות אומות העולם ומשה בתיבה

במשך כל שנות עבודתי כגננת, ידעתי בדיוק מה ארצה לספר לילדים ביום השואה. עשיתי זאת היטב – בעיקר כשגיבורת הסיפור - שפרה ,הייתה אחת האמהות של ילדי הגן. בגן הראשון ,היה זה בנה אלון ובגן השני, הייתה זו בתה זהובית . צמידות יום...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

סבתא - עוד פעם! (פוסט אחרון לרגל חגיגות הספר)

ההרגשה הזו, של יצור קטן, היושב עלי או צמוד אלי, מתרפק,  עם עיניים בורקות ופה פעור וכולו נתון בתוך תוכו של הסיפור. הנעימות הזו בידיעה שהיצור המתוק מחכה רק למוצא פי, תלוי בי לחלוטין, מכיוון שעדיין לא רכש את מיומנות הקריאה,...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

חופרת זכרונות על קיץ ראשון בעמק הירדן

ביולי - אוגוסט כל שנה , קורות תופעות לא נעימות. יש עצבנות באוויר . האנשים קצרי רוח, חסרי סבלנות, חמומי מוח... "הפיוזים" שלהם נשרפים מהר ו"הפתילים" קצרים. אצלנו למשל, כל קיץ יש הרבה מאיימים, יש גם לא מעט ש"זורקים מפתחות" . כמובן...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה