״בית הספר האנגלי״ – ספר שנכתב כמו ישבה עליי הרוח והכתיבה, מאת: נורה לוי (נורית מנור)

״בית הספר האנגלי״ נכתב כמו ישבה עליי הרוח שהכתיבה, ואילצה אותי לכתוב. מקריות וקראמה מעורבים בעשייתו ויצירתו של הספר, כמו בסיפור עצמו. 

בעצם, התחלתי לכתוב ספר אחר (שעדיין יושב במגירה), אלא שלילה אחד חזיתי את סיפורה של אישה שנוסעת לדרום אמריקה בעקבות מודעה אקראית שמצאה באינטרנט והחיזיון כבש אותי והובלתי הלאה וגם על-ידי גיבורי הסיפור. וכך במשך כשש שנים, הגיבורה שחייתי לצדה חיים כפולים, את חיי שלי ואת שלה, ששלטה שלטון מוחלט על ימיי ועל לילותיי – ששמה היה נעמי, באופן אכזרי ובלתי צפוי, הייתי צריכה להיפרד משמה זה ולמצוא לה שם חדש. ימים ספורים לפני סגירת הספר והבאתו לדפוס, קראתי ש״נעמי״ היא גיבורת ספרו של שי שריד ב״גן נעמי״, שאך זה יצא לאור. בעצבות גדולה הייתי צריכה להיפרד מ״נעמי״ שלי, שם הגיבורה שאהבתי, ולמצוא לגיבורה שלי שם אחר, ולמזלי מצאתי את – דפנה! ״דפנה״ היא גיבורת הספר שלי, ומרגע שהספר הודפס, זהו שמה הרשמי, שנכתב ונרשם כדת וכדין.

זה מעניין לכשעצמו, שלכל ספר יש היסטוריה משלו; אפשר לאמר שלספר יש חיים והיסטוריה עצמאיים לחלוטין, בלי קשר לסיפור עצמו או לסופר/ת, ואפילו יש ארץ לידה ותאריך לידה. ״בית הספר האנגלי״ נולד בניו זילנד, ב-8 בפברואר 2008. הגעתי לביקור בניו זילנד כשבני ארנון עבד על הסרט ״דרכו של לוחם״ (The Warrior’s Way). בביתו היו לי תנאים אידיאליים לכתיבה, חדר מואר בדירה מפוארת, שחלונותיה פנו לעגן סירות באוקלנד. השקיעות בניו זילנד היו מהיפות שראיתי בחיי. עבדתי על ספר שהתחלתי בכתיבתו חודשים אחדים קודם לכן, אך לילה אחד מצאתי את עצמי מגיעה לבית ספר מבודד בפרו, שבדרום אמריקה. נכרכתי אחר קורותיה של אישה שעזבה הכל מאוכזבת ומיואשת, ויצאתי אתה לדרך בלתי נודעת. הובלתי אחריה, כמו ישבה עליי רוח והכתיבה לי. חייבת הייתי להזיז הכל הצידה ולכתוב את קורותיה. גם בית הספר האנגלי שנגלה לי לאטו ולמדתי אודותיו, היה לי כמשואה, שהובילה אותי קדימה בחשכה. וכך הספר שעבדתי עליו באותה עת נגנז במגירה, כי נדחף הצידה בפראות על-ידי הגיבורה החדשה שלי, ואני מלאת סקרנות וענווה התמסרתי אליה.

ההענות הפסיבית הפכה לאובססיה שכבשה אותי. למחרת כל יום, כשהייתי קוראת את העמוד שכתבתי יום קודם, הייתי מכילה בקושי את הסיפור שהלך והתפתח, אך נפעמת לא פחות מגילויי נפלאות השפה. כותבת ומתקנת, מוחקת ומתקנת וכותבת. וכך בין ההתפתלויות של הסיפור לבין השמירה על צלילי העברית והקצב, הזדהיתי בלבי בשמחתו של ש”י עגנון שאמר שהוא שמח על כל עמוד שהוא כותב בשפת הקודש והוסיף “והייתי מוסר את נפשי לזה”, ונצמדתי גם אני לרעיון הזה.