הבלוג של נוהר

פעמון הזכוכית

עדכונים:

פוסטים: 7

החל מאוקטובר 2012

חיכיתי לרגע הזה, רגע “הבדיעבד”. הרגע הזה, הוא כל-כך צלול. את מתחילה להתפכח – אסימונים נוחתים אחד אחרי השני. עברת עוד “שיעור”, עברת עוד חוויה בה כמו התנהלת כבובת מריונטה תלויה על חוטו של הפצע, איבדת שליטה, איבדת את המרכז שלך – איבדת את עצמך.

ברגע שאחרי, מתפתחת בך עוצמה – או יותר נכון, נחשפת בך עוצמה שאולי לא ידעת כי קיימת בך מלכתחילה. את לומדת כי הדבר הכי נורא שדמיינת לעצמך אכן התרחש ואת, את עדיין כאן – נושמת, צוחקת, אוהבת וחיה – את חיה. ובפעם הראשונה, לאורך החוויה הייתה בך גם המודעות, למרות חוסר השליטה, על כך שעלייך לשמור על עצמך – לא שמרת על עצמך בפועל, אך זכרת והיה בך חלק שידע, כי עלייך לשמור על עצמך. היה בך חלק שרצה להגן לצד החלק המאוד גדול שרצה להתעלל – שני חלקים.

הסערה הזו, יש בה כוחות אדירים. היא מגיעה וטומנת בחובה הרבה הבטחות לגאולה. קשה לא להתפתות, יש בך רצון עז לחוויה מתקנת. אינך יודעת כי משם את פועלת, אבל המשפטים שעוברים בראשך הינם – “עכשיו אוכל להירגע, עכשיו אוכל להניח את ראשי ולנשום, עכשיו אוכל לקבל את מה שמגיע לי”. לקבל את מה שמגיע לי – הוא בעצם, לחוות שוב את אותה חוויה מטלטלת שחווית כשלמדת מה זאת אהבה בפעם הראשונה.

התחושה הכי קשה היא תחושת הכל או כלום – בתוך הסערה את חשה שקיבלת הכל ושזה עוד רגע נעלם. וכשזה באמת נעלם יש ריקנות בלתי ניתנת להכלה – הכלום. ואז הראייה הדיכוטומית הזו של הטוב מול הרע מקבלת חיזוק אינטנסיבי וחוסר האונים גובר.

בתוך הכלום הזה יש גם הקלה, כי הסערה עברה – אפשר לחזור לכלום, הכל-כך מוכר. אבל בפעם הראשונה, את לא מסכימה לחוות את העולם כשחור או לבן. את מחליטה כי אין סיכוי שזה רק הריק הזה. ובכוח, את לא נשאבת לתוך מקום רגרסיבי, את נלחמת על חייך – את נלחמת על עצמך ומחליטה להחזיר את עצמך לעצמך. את מחליטה לבחור – כל רגע מחדש, בחיים.

את יודעת, שכל מה שאת צריכה זה סבלנות וחמלה. את מרשה לעצמך לבכות, להיפגע, להרגיש נטושה, דחויה, כואבת ובד בבד את לא נסחפת אל המקום בו את מכאיבה לעצמך. מקום כל-כך מוכר, מקום בו את זאת עם האלה – מקום בו את דוחה את עצמך, כדי לא להרגיש איך, לפני רגע, מישהו עשה את זה במקומך.

יש בך ידיעה, שעם כל רגע שעובר – זה מרגיש אחרת, זה פחות נוגע, פחות פוצע, פחות חותך ושעוד מעט תהיי כאן – בצלילות. וברגע הזה, הצלול – את רואה את האמת, כמו שהיא. את רואה שהאופן שבו את מספרת לעצמך את סיפור חייך והחוויות שחווית הוא מאוד קריטי. את מבינה שברגע שאת מספרת את הסיפור שוב ושוב באותה צורה מנמיכה ומצמצמת את מנמיכה בצורה ישירה את הרווחה הנפשית שלך בהווה. את מבינה כי את אותו סיפור אפשר לספר באלפי צורות שונות ואז את שואלת את עצמך – האם אני רוצה לחיות את הסיפור או את החיים עצמם, כפי שהם מתרחשים כרגע?

רגע “הבדיעבד” לא מגיע מעצמו, את צריכה להתאמץ בשביל להגיע אליו. נניח שאת נמצאת באיזושהי מערכת יחסים או אינטראקציה עם בן אדם מסוים. לבן אדם הזה יש קושי מאוד גדול עם תחושות מסוימות בתוכו, על כן, הוא משליך אותן עלייך. את, כמו פח אשפה, לוקחת את התחושות הללו בחפץ לב – ולרגע, ממש מרגישה כאילו הן שלך. המאמץ הוא בהפרדה, ההפרדה בין התחושות שלך לבין התחושות שנזרקו עלייך.

אז בהתחלה, עבדת על אוטומט עם ידיעה כי האגרוף הולך להגיע – לא עשית כלום עם הידיעה הזאת, כי למדת להתעלם ממה שאת מרגישה. כשהבנת, לצערך, שתחושותייך היו נכונות – הרגשת את הסכין לרגע ויחד עם זאת הוקל לך – כי ידעת. “ידעת” כי אינך אהובה. הידיעה האמיתית מגיעה אחר כך, הידיעה כי עלייך לשמור על עצמך, כי את רוצה בחייך אנשים שיראו אותך. ומשם את לא רק יודעת אלא מרגישה – מרגישה שמגיע לך משהו אחר.

את מתחילה לפתח רומנטיקה אל העצמי שלך. את מתחילה לשנות את השיח שלך עם עצמך – את מתחילה לשים לב איך הכל סובב סביב מה שאין ולא מה שיש – אז את מתחילה לחפש מה יש. הכלום זועק אלייך – “אבל אני לא כלום”. את רואה אותו, אבל לא מזדהה איתו.

את נוסעת על האופנוע, מרגישה את הרוח על הפנים, יש ריח של קיץ, את מוקפת באנשים טובים שאת הכנסת לחיים שלך. טוב לך, ואז את מבינה – שאת לא פח אשפה והגיע הזמן להוציא את הזבל.

עוד מהבלוג של נוהר

סבתא ומשמעות החיים

סבתא יקרה שלי. אישה נדירה, טובה ומופלאה. הנה הגיע היום ממנו חששתי תמיד. היום בו לא תהיי פה בגופך הפיזי, היום בו לא אזכה לראות את עינייך הכחולות מחייכות אלי כשאת רואה אותי מתקרבת, היום בו לא אזכה שוב להחזיק את כף ידך החמה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תסמונת העלמה במצוקה

הילדות הייתה עבורי תקופה איומה של 16 שנים בהן כל יום רק רציתי להעלם. העולם היה מקום לא בטוח וילדים יכולים להיות אכזריים להפליא. במבט לאחור הדרך בה יצאתי משם הטביעה בי אמונה על פיה התנהלתי 13 שנים קדימה. הייתי ילדה ונערה מאוד...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

על אשמה, בושה והתמכרות

שנה שעברה, באחד הקורסים האחרונים של הלימודים שלי, נתנו לנו לקרוא ספר שנקרא - "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה". אני הייתי אז בתקופה לא פשוטה. אחרי חמש שנים ברידמן, המחשבה על סיום העלתה בי בעתה. עכשיו מתחילים החיים האמתיים ועלי...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה