הבלוג של נוהר

פעמון הזכוכית

עדכונים:

פוסטים: 7

החל מאוקטובר 2012

שנה שעברה, באחד הקורסים האחרונים של הלימודים שלי, נתנו לנו לקרוא ספר שנקרא – “אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה”. אני הייתי אז בתקופה לא פשוטה.

אחרי חמש שנים ברידמן, המחשבה על סיום העלתה בי בעתה. עכשיו מתחילים החיים האמתיים ועלי לדאוג לעצמי – הגיע הזמן לצאת מהרחם. ואני כטבעי בפרידות נהפכת ליצור עצוב ורגשני – עם רצון עמוק לקחת עוד רגע ועוד רגע, לתת משמעות לכל מה שהיה ולכל מה שיש – לקשרים, לחוויה, לדרך, לאנשים.

בנוסף, הכרתי (בתחושתי אז) את אהבת חיי. התאהבתי בו עוד לפני שהחלפתי איתו מילה. עבורי זה היה רגע מכונן, כיוון שלפני כן לא הרגשתי כך. היו לי בני זוג בעבר – אבל עוצמת הרגש, התחושה שמדובר במשהו מיסטי, התחושה שזה הגבר וזה הכי מדויק הייתה חדשה, שונה ומסעירה. שבוע אחרי שהכרנו הוא הודיע לי שהוא עוזב את הארץ.

השבר היה גדול, לא הייתה לי הזדמנות לעכל את החוויה הזו, להיות בה, לנשום אותה. בסופו של דבר היו לנו שבועיים להיות ביחד עד שהוא עזב – סה”כ שלושה שבועות. אז בדיוק בתקופה ההיא, כשהפרידה מהמקום שהיה לי בית ממשמשת ובאה – התאהבתי ונשבר לי הלב באותה נשימה. התחושה הייתה גם שאין לי על מי לכעוס, לא כעסתי על עצמי כי התמסרתי לרגשותיי עד השנייה האחרונה – על כן, לא חוויתי תחושת פספוס. כמו כן, לא יכולתי לכעוס עליו כי הוא התקבל לעבודת החלומות שלו והבחירה הייתה ברורה. נותר לי רק לכעוס על היקום – מה שלא באמת הקל על הכאב. אחרי שהוא עזב, המשכנו לדבר בסקייפ וכל שיחה כזו גרמה לי לתחושות קשות מנשוא. ברגעי השיחה הייתי חשה יותר טוב לכמה רגעים וכשסיימנו לדבר הכאב היה עולה בי פי כמה מונים.

ערב אחד, במהלך השיחה שלימים באמת התבררה כשיחה האחרונה שלנו – עלתה בי תחושה שזה הסוף. בקורס ההוא – הספר ניתן לנו כקריאת חובה. השם שלו מלכתחילה גרם לי לסלידה – מה לי ולאכילה כפייתית? – כמה שטעיתי. חזרתי הביתה ופתחתי את הספר – קראתי אותו תוך שעתיים בנשימה עצורה. ג’נין רות’ – המחברת, מביאה את חוויותיה האישיות כל הספר ובעצם מדברת על התנהגות כפייתית גרידא.

היא כותבת על עניינים שהם כל כך ידועים ומובנים מאליהם עד שנדמה כי שכחנו לעצור רגע ולראות אותם. התנהגות כפייתית, או התמכרות אם תרצו הינה התנהגות חיצונית הבאה לכסות או למגר תחושות בלתי ניתנות להכלה הנובעות מכאב קדום שלא עובד. אנחנו מכירים התמכרות בצורתה הקיצונית – אלכוהוליזם למשל. היא מדברת על התמכרויות כל-כך רווחות ויומיומיות שהצרה בהן שכיוון שהן לא קיצוניות איננו שמים לב אליהן – אכילה – לא לשם סיפוק צורך פיזי, עישון, אימוני כושר, ניתוחים פלסטיים, טיפוח יתר וכו’.

אצלי, כמו אצל רובנו, זה מתבטא בהרבה דברים – אבל לצורך העניין, בזמנו, הבעיה הכי חמורה שלי הייתה בקניות. אני זוכרת את הרגע הזה שנכנסתי למנגו ורכשתי בגדים בשווי 640 שקלים. נתתי למוכרת את כרטיס האשראי וידעתי כי השקית הזו שאני מחזיקה ביד לא גורמת לי להרגיש, ולו לרגע, אחרת ממה שאני מרגישה – הלב שלי שבור, ריק לי וכואב לי. באיזשהו מקום נוכחתי מול מציאות שלא הותירה לי אפשרות להשתמש בהתמכרויות שלי כהגנה יותר – התחושות היו כל-כך חזקות, ברורות וכואבות שלא היו בי כוחות הדחקה ומיסוך.

ידעתי כי המרחק מהמודעות לשינוי הוא רב, אבל לפחות הצלחתי לשים לב לפעולות האוטומטיות שלי. משם התחלתי מסע לא פשוט לגילוי של העצמי שלי. חשפתי עוד ועוד התנהגויות כאלה ואחרות והתחלתי לבחור – כשהתאפשר לי, בחרתי להרגיש את הכאב שלא נתתי לו מקום וכשההצפה הייתה עוצמתית מידי, בחרתי בעזרים חיצוניים.

אשמה ובושה שזורות זו בזו ובהכרח מתקשרות להתמכרות. מה שמופיע בסופו של דבר ככדור שלג – הבושה מזינה את האשמה המזינה את ההתמכרות שמזינה את הבושה – וחוזר חלילה.

עברה שנה מאז, בדיוק שנה. אני עדיין מחפשת את מקומי בעולם, עם תחושת מסוגלות מסוימת שלא הייתה בי לפני כן. במסע הזה, של ההתבגרות, שכמו פתאום מופיע בסוף שנות העשרים, יש הרבה קשיים. אף אחד לא מכין אותך לעשור השלישי שהוא כמו מין גיל התבגרות שני – פיתוח העצמי הבוגר, יציאה מתלות כלכלית ורגשית מההורים, בניית קריירה ומשפחה – וכל התהליך הזה הוא בין לבין, עוד לא באמת יצאת ועוד לא באמת בנית משהו משלך.

מכל היכרות שנקרת בדרכי אני לומדת ומתפתחת – ולפעמים עולה האשמה הזו שאולי אני לא מנסה מספיק ואולי חתכתי מהר מידי ואולי משהו לא בסדר בי. אבל עכשיו אני עוצרת לבדוק – על מה האשמה הזאת מכסה. תחתיה יש פחד – פחד שלא אצלח את המעבר הזה. עבורי באופן אישי יותר קל – או יותר נוח וטבעי לחוש אשמה – יש מישהו שאחראי למצב שלי – אני. אך האשמה הזו לא מובילה למשהו פרודוקטיבי – היא לא דוחפת לפעולה, היא מצמצמת ומכווצת. על כן, אני בוחרת להרגיש את הפחד ולא להזין את האשמה – כי אני כבר יודעת, כמו הרגע הזה בחנות הבגדים – הפחד כאן – ושום דבר לא יגרום לא להיות משהו אחר כרגע.

עוד מהבלוג של נוהר

סבתא ומשמעות החיים

סבתא יקרה שלי. אישה נדירה, טובה ומופלאה. הנה הגיע היום ממנו חששתי תמיד. היום בו לא תהיי פה בגופך הפיזי, היום בו לא אזכה לראות את עינייך הכחולות מחייכות אלי כשאת רואה אותי מתקרבת, היום בו לא אזכה שוב להחזיק את כף ידך החמה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תסמונת העלמה במצוקה

הילדות הייתה עבורי תקופה איומה של 16 שנים בהן כל יום רק רציתי להעלם. העולם היה מקום לא בטוח וילדים יכולים להיות אכזריים להפליא. במבט לאחור הדרך בה יצאתי משם הטביעה בי אמונה על פיה התנהלתי 13 שנים קדימה. הייתי ילדה ונערה מאוד...

תגובות

פורסם לפני 5 years

פרידה והתחברות מחדש

פרידה, כאב, שברון. במהלך תקופה ארוכה, מצאתי עצמי כל כך מזוהה עם הכאב של הצד השני, עד שלא הייתה בי שום יכולת לראות שזה הכאב שלי. הבנתי את זה אחרי הרבה שעות שלי עם עצמי, משהו שאין אני יוצרת עבורי בזמנים רגילים. זאת אני שכואבת,...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה