הבלוג של נגה פסו

בגוף אני מבינה

כתבת- עיתונאית- תסריטאית-סופרת. מחברת הספרים: "קדחת הנדודים" (בהוצאת אופיר), "שירים לאמא" (בהוצאת החממה הספרותית,סטימצקי), וספרי השירה "דם ופואטיקה (בהצואה עצמית). בוגרת לימודי תסריטאות ב"בית הספר... +עוד

כתבת- עיתונאית- תסריטאית-סופרת. מחברת הספרים: "קדחת הנדודים" (בהוצאת אופיר), "שירים לאמא" (בהוצאת החממה הספרותית,סטימצקי), וספרי השירה "דם ופואטיקה (בהצואה עצמית). בוגרת לימודי תסריטאות ב"בית הספר לתסריטאות"-עידית שחורי. כתבת פרילאנסרית במוסף "זמנים מודרניים" בעיתון "ידיעות אחרונות", ובמדור "דעות", "הארץ". כתבת תוכן באתר "mako" ו “nrg” – כתבת בענייני צבא ("פז"ם"), יחסים, ניו אייג', דעות, תרבות. כתבת בynet דעות ומעורבות, nrg ניו אייג' וnrg ירוק, ועוד. כתבת תוכן לאתרי מטיילים: "טוקטוק", "גרינגו",ו "בישאנטי". כותבת גם בתחום התיירות ואירועים לאתרים: "תלאביבסיטי", "ירושליםסיטי" ו "חיפהסיטי". כתבת פרילנסרית-כתבת תוכן בתחום הניו אייג', לאתרים: "מהות החיים", "נמסטה", ו "נומינד". כתבת ב"מגפון" לענייני תרבות, יחסים, מעורבות, סביבה, ספרות, בריאות וחדשות. מוקסמת ואוהבת לגלות, כל פעם מחדש, כמה החיים נהדרים ודינאמים. משתדלת להשתנות איתם.

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מיוני 2010

שנים שאני מנסה לחיות בשלום עם המצב הלאומי ההזוי הזה של צפירת דומייה מתחלפת במוזיקה שמחה ברחובות. אנשים בוכים מתחלפים באנשים מחייכים.
לא קל לקום מהאזכרה הכי גדולה שיש לשמחת התקומה.

שוב השבוע המבלבל הזה של שואה ותקומה, זיכרון ועצמאות, וכמו כל שנה אני מוצאת את עצמי בין תמונות ישנות, דגלים בכחול ולבן, נרות נשמה, מנורות צבעוניות, סרטים עצובים, חגיגות ומנגלים, שירי לוחמים והזמנות למסיבות שמחות.

photo2

כל אחד מאלה מביא איתו מיקס של מחשבות על קרובי משפחה מתים, על סבלם, מנסה להיזכר בחיוכם, איזה בגד בגוונים של כחול ולבן יש לי בארון ללבוש למסיבה בערב, ולאיזה מנגל (טבעוני) ללכת, לא לשכוח מים וכובע לבוקר-צהריים החמים של יום הזיכרון (לא יכלו לקבוע אותו בחורף כדי שלא נתייבש כל שנה ב-30 מעלות חום בצל?), מסיבה בשני בערב או בשלישי? שני נרות נשמה זה מספיק? איך נגרום לאחיינית הקטנה ומלאת הצחוק שלי לא לצחוק בערב יום הזיכרון בצפירה? ולא לשכוח לקנות המבורגרים טבעוניים ולהקפיא מים ליום הזיכרון שיהיו לי מים קרים לטקס.

יגאל חיוך

יש לי סמטוחה במוח, כמו המחשבות אני מתנדנדת בין שמחה לעצב ולא מוצאת מנוח.

השנה אני סטודנטית, וחשבתי בתמימותי שיהיה קל ללמוד השבוע למבחן הענק שמחכה לי בסוף השבוע המטורף הזה.

זה שבוע מטורף יותר מכל שבוע, כי הטירוף הזה הוא נפשי, לא פיזי כמו התשה בעבודה או בפקקים.
השבוע של הזיכרונות והשמחות הוא מלחמת ההתשה האישית שלי. כל שנה מחדש אני נלחמת בעצב שמביא איתו עוד עצב וזיכרונות על עוד אנשים שהיו ואינם. כל שנה מחדש אני מנסה לא ליפול בשבי של מצב הרוח הטרדני הזה, העצבות-שמחה המוזרה הזאת שנופלת עלי. למען האמת בגלל שהעצב תוקף ראשון, המעבר לשמחה לא תמיד עובר חלק, לפעמים בהתחלה הוא קצת מאולץ, בשיטת “fake it until you make it”, ואחרי הדיכאון הגדול הזה שעוטף אותנו דרך שירים ברדיו, צפירות וטקסים, קשה שוב לשכנע את המוח שלי שהכול בסדר, שהמוות והשכול זה בעבר, שבמותם ציוו לנו את החיים ולכן חובה עלינו לחיות ולשמוח, שהחיים יפים ושבדרך כלל אני בן אדם שמח.

photo4                                                                                                 הכנות ליום העצמאות, יפו, 2014

שנים שאני מנסה לחיות בשלום עם המצב הלאומי ההזוי הזה של צפירת דומייה מתחלפת במוזיקה שמחה ברחובות. אנשים בוכים מתחלפים באנשים מחייכים.

המכוניות בדרך לבית העלמין הצבאי בקרית שאול עוצרות במחלף של הכביש הראשי, קילומטרים מבית העלמין, כי אין מקום ומשפחת השכול היא כל העם, וכמה שעות אחר כך אנשים ממלאים את רחובות העיר ואין מונית פנויה, גם לא במחיר שחיטה. ממהרים להגיע לטקס, וממהרים להגיע לhappy hour בפאב בשכונה. שנים שאני מנסה כמו כולם לעבור לשמחה של התקומה, אבל לא קל לקום מהאזכרה הכי גדולה שיש. שנים שאני מנסה לצאת מהכאב הקולקטיבי שחודר לי ללב, ולשכנע את המוח שלי לחזור לעצמאות. שנים שאני בקושי רב מצליחה. ואני עוד דור שלישי, לכן אני סבורה שלדור שני זו משימה אפילו יותר קשה.

אז קישטתי את החצר כמו שהייתי מקשטת עם אמא שאיננה. אבא הניח את התמונה של אחיו – דוד יגאל, שאת המצבה שלו אני רואה כל שנה אבל פנים מול פנים מעולם לא נפגשנו. בעודי תולה דגלים אני מגלה שיש יותר מדי, התרגלתי לקנות כפול כדי לקשט גם את הבית של סבתא, אלא שהשנה גם היא עזבה. ואולי סוף סוף היא עם יגאל שלה.

יגאל סבתא מלכה סבא יהושע                                                                                           מנסה להיזכר בחיוכם        

הספרים ונרות הנשמה כבר מוכנים, ובערב אבא יניח ליד התמונה את הפרח מהים שמזכיר לו ימים טובים כשיגאל היה בחיים. שמלה בכחול ולבן מונחת על המיטה ומחכה למסיבה – התיעוד של המשפחה צועדת בעקבות בנה שאיבדה על העיניים של המדינה, כבר מוכן להקרנה. מהמבחן בלימודים הענקי והמפחיד כבר שכחתי, ושאר החיים של עכשיו נדחקים לפינה. ממש כמו בכל שנה ושנה בשבוע של הזיכרון-עצמאות למדינה.


photo3
photo1 (1)
וכך אנחנו עוברים בשניה מיום הזיכרון שכולו עצב ושכול, ליום עצמאות, שמח.

תמונה (1)

תמונה משולבת 3-page0001

עוד מהבלוג של נגה פסו

תצוגה מקדימה

ערה?

זה מכבר המלחמה על להיות ערה במציאות ולא במציאות המדומה הפכה מלחמה יומיומית עבורי. מצד אחד החברה הוירטואלית שלי הפכה להיות הרבה יותר תוססת ומעניינת מהחברה שלי במציאות, אנחנו כבר לא נפגשים אלא בצ'אט, אנחנו כבר לא יוצאים...

טיפול פנים יפני או איך הפכתי לקיסרית.

"קורס טיפול פנים יפני" נגה פסו. האהבה והגעגועים ליפן ולתרבות היפנית הם שהביאו אותי ל "קורס טיפול פנים יפני" במכללת תהילה. כשאני נזכרת בפניהן של יפנים שפגשתי, כולם נראו 20 שנה צעירים מגילם האמיתי. הפנים הצעירות, החלקות...

תצוגה מקדימה

GOODBYE FACEBOOK

(followed by English) אני זוכרת שפעם חשבתי בעצמי, יכולתי לחשוב בעצמי, לא הנחו אותי תמונות, דברים שאחרים כתבו, הערות שנכתבו על דברים שאחרים כתבו.. לא התווכחתי עם אנשים שאני לא מכירה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה