הבלוג של נגה פסו

בגוף אני מבינה

כתבת- עיתונאית- תסריטאית-סופרת. מחברת הספרים: "קדחת הנדודים" (בהוצאת אופיר), "שירים לאמא" (בהוצאת החממה הספרותית,סטימצקי), וספרי השירה "דם ופואטיקה (בהצואה עצמית). בוגרת לימודי תסריטאות ב"בית הספר... +עוד

כתבת- עיתונאית- תסריטאית-סופרת. מחברת הספרים: "קדחת הנדודים" (בהוצאת אופיר), "שירים לאמא" (בהוצאת החממה הספרותית,סטימצקי), וספרי השירה "דם ופואטיקה (בהצואה עצמית). בוגרת לימודי תסריטאות ב"בית הספר לתסריטאות"-עידית שחורי. כתבת פרילאנסרית במוסף "זמנים מודרניים" בעיתון "ידיעות אחרונות", ובמדור "דעות", "הארץ". כתבת תוכן באתר "mako" ו “nrg” – כתבת בענייני צבא ("פז"ם"), יחסים, ניו אייג', דעות, תרבות. כתבת בynet דעות ומעורבות, nrg ניו אייג' וnrg ירוק, ועוד. כתבת תוכן לאתרי מטיילים: "טוקטוק", "גרינגו",ו "בישאנטי". כותבת גם בתחום התיירות ואירועים לאתרים: "תלאביבסיטי", "ירושליםסיטי" ו "חיפהסיטי". כתבת פרילנסרית-כתבת תוכן בתחום הניו אייג', לאתרים: "מהות החיים", "נמסטה", ו "נומינד". כתבת ב"מגפון" לענייני תרבות, יחסים, מעורבות, סביבה, ספרות, בריאות וחדשות. מוקסמת ואוהבת לגלות, כל פעם מחדש, כמה החיים נהדרים ודינאמים. משתדלת להשתנות איתם.

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מיוני 2010

יש גם זמנים כאלה, אני אומרת לעצמי ומנסה לגרש את החושך ולהביא את האור. למרות שחנוכה החודש, יש הרבה חושך וקצת קשה לראות את האור. אני מנסה לגרש את העצב, הכעס, ההתחשבנות ועוד רגשות שלא בריא, לא כדאי, לא מוביל לשום מקום, ובעיקר מוסיף לחושך ומונע ממני לראות את האור.

11/12/2013

הכל התחיל באזכרה של אמא, לתאריך העברי הצטרף התאריך הלועזי של פטירתה, אחר כך באה גסיסתה של סבתא, שנפטרה, ואז שיבעה, במהלכה גיליתי שאין לי חברים אמיתיים, פרידה.. והופ חנוכה – הדלקת נרות ושירים ועכשיו לשמוח.
נרות חנוכה מרצדים מולי שמחים, להבה אחת נצמדת ללהבה של הנר הצמוד לה, אור הנרות משתקף בעייני האחיינית שלי שרואה בפעם הראשונה חנוכיה ונרות. אין מקסים מזה. עכשיו אבא מראה לה את הנר והפנים שלו מוארות גם הן, כמה אור!
ובכל זאת אצלי בפנים חושך.

תמונות באלבומים בשיבעה מזכירים לי ילדות יפה ומאושרת. אור בעיניים, חיבוקים של אמא וסבתא, חיוכים של כולנו. תמונה עם אמא וסבתא מזרימה חזרה עצב, רק אני נשארתי בחיים מהנשים היפות, החיוכים והחיבוקים שבתמונה הזאת.

נמאס לי מהחושך, באתי חושך לגרש. אני הולכת לעוד הדלקת נרות, מתמכרת לאור, לנרות, לשמחה.
מתמכרת להדלקת נרות – לפחות שתים ביום, משפחה, חברים, בבית, בבית של חברים. הרבה אור, מול אינסוף של חושך. וכבר נר שביעי, ועדין אין מספיק אור.
בזמן השיבעה חיכיתי לחברים שיגיעו ויצילו אותי מהחושך הזה הכבד שנפל עלי, וכשהם לא הגיעו הרגשתי איך אני נמסה כמו שעווה של נר, מתכנסת בעצמי, נותנת לאור הפנימי לדעוך ומוותרת.
מחשבות מה יהיה אחרי חנוכה כבר מתנגבות בחושך. העתיד כולו באפלה. ואין לי כיוון, בתוך השחור הזה שמרגיש כמו דרך ללא מוצא, אין לי כיוון, ואפילו לא נר מחשבתי אחד להאיר את הדרך.

ואז קרתה תפנית, אבודה בתוך החושך הגדול החלטתי לא להיכנע. מבלי להבין מה אני עושה ואיפה היציאה, ויתרתי על ההצלה מהסרטים, הפסקתי לדמיין איך חברים לוקחים אותי לים או לשיחה אמיתית, מבריחים ממני את העצב בעזרת חיבוק, מחבקים אותי עד שהעצב הופך לעשן ומתמוגג באוויר הקר של חודש דצמבר, ולקחתי את עצמי להרצאה של דורון שפר.
לא חיי התהילה שלו עניינו אותי, גם לא הכדורסל או הדת. אבל משפט אחד הרגיש כמו גפרור שיכול להדליק את האור מחדש. “לפעמים כשמתעסקים יותר מידי עם הפצע לא נותנים לו להגליד”. “כמובן שצריך לחטא ולשים פלסטר” הוא הוסיף ואמר, “אבל אם נמשיך להתעסק בו, הפצע לא יגליד”.
כשנודע לו שהוא חולה בסרטן שצריך לעשות ניתוח, במקום למהר לבית החולים, שפר טס ל”פאצ’ה מאמא” בקוסטה ריקה להעצים את האור שייתן לו כוח להילחם בחושך. אחר כך חזר לארץ ולניתוח, והחלים.
הפצע שלי הוא לא פיזי, אי אפשר לגלות אותו בבית החולים, אבל אם אני אמשיך להתעסק איתו החושך ינצח את האור. אני חייבת לנצח את החושך, בעזרת עוד אור. להוסיף אור.

ההרצאה נגמרה מאוחר מהמתוכנן, בשעה שכבר תכננתי להיות בקצה השני של העיר, לראות מופע סיפורים של אייל עמית, חבר וסופר מוכשר. התלבטתי אם לבוא, אני באיחור של חצי שעה, ועייפה ועוד כל מיני סיבות או תירוצים שעלו בי באותו רגע. בכל זאת נסעתי.
כשנכנסתי לבר נזכרתי שאני לבד, הרבה זוגות מחובקים סביבי, גם הסיפורים על זוגיות והורות.. יכולתי להרגיש עוד יותר לבד, אבל בחרתי להתמקד במופע.
חשבתי שאני באה לפרגן לחבר, יותר בשבילו ופחות בשבילי, אבל טעיתי. המופע היה מצחיק ומרגש, בדיוק מה שהייתי צריכה. כשהסתיימה ההופעה וכולם התחבקו, ראיתי מול עיניי מה שאני רוצה. אבל בלי לקנא, רק לחייך, כולם נראו לי מוארים, ולי נשאר רק לחכות להיות מוארת כמותם, או להחליט שאני כבר כזאת.

הלכתי לישון עם חיוך וקמתי בבוקר לארגן את הדלקת הנרות שנקבעה מראש כמו כל שנה אצל סבתא מלכה בבת ים, רק שהשנה בפעם הראשונה בחיי, סבתא מלכה לא תהיה שם. ‘זה יכול להיות מאוד עצוב או מאוד שמח’, חשבתי לעצמי, ‘כל המשפחה ביחד זה בדיוק מה שסבתא הייתה רוצה’, ואם זה מה שאני רוצה, אני עדין לא יודעת. אם יהיה שמח או עצוב, היום בערב אני אגלה. אבל דבר אחד למדתי אתמול – זה עניין של בחירה.
את האור הפנימי כל אחד יכול לבחור אם להדליק ולהפוך ללפיד. מצד שני, כל אחד יכול לחכות לאחרים שישימו חומר בעירה ויחזיקו לו את היד.. אבל הרבה יותר מהיר וחכם, להיות החבר הכי טוב של עצמך.

עוד מהבלוג של נגה פסו

תצוגה מקדימה

ערה?

זה מכבר המלחמה על להיות ערה במציאות ולא במציאות המדומה הפכה מלחמה יומיומית עבורי. מצד אחד החברה הוירטואלית שלי הפכה להיות הרבה יותר תוססת ומעניינת מהחברה שלי במציאות, אנחנו כבר לא נפגשים אלא בצ'אט, אנחנו כבר לא יוצאים...

טיפול פנים יפני או איך הפכתי לקיסרית.

"קורס טיפול פנים יפני" נגה פסו. האהבה והגעגועים ליפן ולתרבות היפנית הם שהביאו אותי ל "קורס טיפול פנים יפני" במכללת תהילה. כשאני נזכרת בפניהן של יפנים שפגשתי, כולם נראו 20 שנה צעירים מגילם האמיתי. הפנים הצעירות, החלקות...

תצוגה מקדימה

GOODBYE FACEBOOK

(followed by English) אני זוכרת שפעם חשבתי בעצמי, יכולתי לחשוב בעצמי, לא הנחו אותי תמונות, דברים שאחרים כתבו, הערות שנכתבו על דברים שאחרים כתבו.. לא התווכחתי עם אנשים שאני לא מכירה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה