הבלוג של נגה פסו

בגוף אני מבינה

כתבת- עיתונאית- תסריטאית-סופרת. מחברת הספרים: "קדחת הנדודים" (בהוצאת אופיר), "שירים לאמא" (בהוצאת החממה הספרותית,סטימצקי), וספרי השירה "דם ופואטיקה (בהצואה עצמית). בוגרת לימודי תסריטאות ב"בית הספר... +עוד

כתבת- עיתונאית- תסריטאית-סופרת. מחברת הספרים: "קדחת הנדודים" (בהוצאת אופיר), "שירים לאמא" (בהוצאת החממה הספרותית,סטימצקי), וספרי השירה "דם ופואטיקה (בהצואה עצמית). בוגרת לימודי תסריטאות ב"בית הספר לתסריטאות"-עידית שחורי. כתבת פרילאנסרית במוסף "זמנים מודרניים" בעיתון "ידיעות אחרונות", ובמדור "דעות", "הארץ". כתבת תוכן באתר "mako" ו “nrg” – כתבת בענייני צבא ("פז"ם"), יחסים, ניו אייג', דעות, תרבות. כתבת בynet דעות ומעורבות, nrg ניו אייג' וnrg ירוק, ועוד. כתבת תוכן לאתרי מטיילים: "טוקטוק", "גרינגו",ו "בישאנטי". כותבת גם בתחום התיירות ואירועים לאתרים: "תלאביבסיטי", "ירושליםסיטי" ו "חיפהסיטי". כתבת פרילנסרית-כתבת תוכן בתחום הניו אייג', לאתרים: "מהות החיים", "נמסטה", ו "נומינד". כתבת ב"מגפון" לענייני תרבות, יחסים, מעורבות, סביבה, ספרות, בריאות וחדשות. מוקסמת ואוהבת לגלות, כל פעם מחדש, כמה החיים נהדרים ודינאמים. משתדלת להשתנות איתם.

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מיוני 2010

חגים הם תזכורת חברתית-משפחתית הנותנת התראה, דד ליין ויריית זינוק למירוץ הזה שנקרא חגים. גם במשפחות הכי לא מבשלות פתאום מחפשים מתכונים. גם במשפחות הכי לא מארחות פתאום מזמינים דודים. בין רגע האופי של המשפחה כגוף מתפקד ביום-יום בצורה כזו או אחרת, משתנה. וכל זה בגלל תאריך עברי, כשחלקנו בכלל לא מסתכלים על הלוח העברי ביום-יום. רק בחגים.

31/03/2013

(איור: עידן זילברברג, מתוך הספר “שירים לאמא”).

גם בלי החגים קשה למשפחה למצוא את האופי התפקודי המתאים לה, כי מדובר באוסף של אינדיבידואלים, שלמרות שהם בעלי אותם הגנים, הם אינם בעלי אותן דעות, ובעלי “משפחות” לפעמים שונות לחלוטין של עמדה פוליטית, תפיסת עולם, חברה ועוד.
אז קחו כמה אינדבידואלים כאלה, ושימו אותם ליד אותו שולחן מפואר מידי ועמוס מידי באמתלה של חג. על הדרך תזכירו להם שהם יהודים, גם לאלו שהיו מעדיפים להיות אתאיסטים, אבל ביום חג זה לא משנה הדעה, מהסיבה הפשוטה שהוא יום חג.
כי ביום חג לא רבים, ובמיוחד לא בראש השנה, חלילה וחס, שלא תהיה לנו שנה של ריבים. מכירים את הטענה שגורסת שבאופן בו חוגגים את ראש השנה ככה “חוגגים” או “חיים” את שאר השנה? כשהייתי ילדה שמעתי את הרעיון הזה לראשונה, וממש פחדתי שיקרה משהו לא טוב בראש השנה שישבש לי את המשך השנה, ושאני אתקע איתו שנה שלמה. עכשיו כשאני פחות ילדה, אני יודעת שכל יום יכול להיות ראש השנה, שכל יום אפשר לעשות “התחל” למוח או ללב או לגוף או למחשבות, או לכל מה שבי שצריך את ה”רי-סטרט” הזה, ולהתחיל מחדש.
אבל אני שואלת באמת בתמימות של הילדה שהייתי אז, איך יום שמזמין כל כך ריבים, פירצה לוויכוחים, בתוספת עייפות מההכנות, ובשילוב של עצבים מהנסיעה בפקקים, איך ביום כזה לא נריב?
חג אמור להיות מתנה, מנוחה מהימים הרגילים, אז למה לא להתייחס אליו כך? למה חייבים ארוחה, בנוכחות מלאה ומחויבות חד משמעית? הוכחה לשייכות והבטחות לשנה החדשה? למה אי אפשר משהו יותר רגוע, יותר נינוח, בסגנון מי שבא בא, יהיה אוכל, אבל אולי לא כל כך הרבה אוכל. למה כל כך הרבה אוכל? כדי להינות בכוח? דרך האוכל? אולי כדי להשאיר את הנוכחים מרותקים לכיסא? מסוקרנים מה המנה הבאה? אולי כדי להאריך את הארוחה? בעצם זאת לא ארוחה ולא חגיגה, אלא זלילה גדולה.

אז במקום לזלול, הייתי רוצה לצלול לתוך הספה.
כשכולם עסוקים במשימה בלתי אפשרית של לעקוף בפקקים, לשמוע מוסיקה.
במקום שאלות רטוריות של למה איחרת, למזוג לי כוס יין וללגום אותה לאט.
ולא לעוט על יותר מידי אוכל, להירדם עם חיוך, כשכולם כבר שבעים מידי עד כאב בטן, ומנסים בכוח לפתח שיחה משעממת דרך כל הנושאים הכי בנאליים בחיים – כמו ילדים, שאף אחד לא רוצה להרחיב, לימודים, שאין באמת מה להרחיב, ועבודה, שזה מה שניסו להימנע ממנו, הרי היום יום חג.

“אז למה אני לא נשארת בבית בחגים?” אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש; “כי אני לא לבד בעולם”, היא התחמקות מנימוק מבחינתי, אבל אם אעמיק במשפט אגלה שזו הסיבה בגדול. יפגעו ממני, יזכרו לי, יכתבו אותי בפנקס החשבונאות המשפחתי, אצטרך להסביר את עצמי, דבר נועז ולא נעים כשלעצמו, ובסופו של דבר התגובה, שלא תאחר לבוא תהיה קשה ואצטרך לעבוד קשה מאוד כדי למחוק את הנקודות לרעתי שהשגתי.
לא לבוא בחגים יהיה מאוד לא משפחתי מצידי, ומאוד קיצוני לדעתם. הם יתחילו לדאוג, לשאול, לחקור אותי למה ומה גרם לי לצעד כה קיצוני, כשאני בסך הכל רציתי להמנע מהפקקים ולבלות קצת זמן איכות עם הספה בבית. משפחה לא בוחרים, אבל בית כן.
אבל להסביר את זה לכל אותם אנשים שמסונוורים מהמנהג החברתי הכביכול מחייב הזה, משימה בלתי אפשרית, הופך את המשימה הבלתי אפשרית של טום קרוז לבדיחה. הייתי מעדיפה לשדוד בנק מאשר לנסות להסביר, זה הרבה יותר קל.

לאט לאט מתקרב החג, ואני נאלצת להתכונן. אצלי להתכונן זה לא להתכונן, כלומר שונה מהלהתכונן שאני רואה אצל רוב האנשים – אצלי להתכונן זה לא לקנות בסופר כי הוא מפוצץ באנשים ובמבצעים שמבאים לשם עוד יותר אנשים, שאחר כך מתלוננים שעדין יקר. – בטח, תקנו את כל הסופר, שתי עגלות מפוצצות לכל קונה, איך לא יצא יקר?! ואיך זה שהקופאית של הקופה של “עד 10 מוצרים” אף פעם לא נמצאת כשאני בסופר, וכשהיא כן נמצאת, איך זה שלכל מי שבתור יש לפחות 20 מוצרים?.
אני בקושי יכולה להסתובב ברחוב, כי הלוח העברי הכריז שעד ערב חג כולם צריכים לרוקן את הארנקים שלהם על מתנות לאנשים שהם קוראים להם משפחה, אבל בכלל לא יודעים מה הטעם שלהם בבגדים, או מה הם היו רוצים לקבל לכבוד החג, אז במקום כל אלא אני מתכוננת נפשית.
אני מתכוונת נפשית לשאלות של לקראת החג – “תבואי?” “אם מי תבואי?” “מה נבשל /מה נזמין?” “את מי נזמין?” ועוד שורה של שאלות שאני (ואולי גם אתם, ואולי גם אף אחד) לא רוצה לענות עליהן.
נדמה שיש משפחה של יום חול ומשפחה של חג. כשהמשפחה עוברת למתכונת של חג כל מה שכמעט הסתדר, משתבש, ויש לקוות שזה זמני, לתקופת החג. פתאום הכל הופך נורא מחייב והרבה פחות מזמין. יותר לחוץ והרבה פחות נינוח.
עוד במסגרת ההכנות הנפשיות לחג, אני מתכוננת לבלוע את הצפרדע (ואיתה את כל כמויות האוכל המוגזמות שעל השולחן), ללעוס יפה, לאכול – לא פחות מידי, כדי שלא יעירו לי שאני לא אוכלת, וישאלו מה לא בסדר איתי או עם האוכל, ולא יותר מידי כדי שלא יגניבו לעברי ולעבר שומניי מבטים. לנסות לדבר במידה הנכונה, כי אם אהיה שקטה מידי יסיקו שמשהו לא כשורה, ואם אדבר יותר מידי ארגיש מותשת מרוב ניסיונות מאולצים להשתלב. ואחר כך, כשכולם יהיו ממש שבעים, מרוחים לאחור בכיסא, ולא יודו שכל מה שהם רוצים זה שכולם יעפו להם מהשולחן כדי שהם יוכלו ללכת לישון, אני אפנטז על הספה בבית, שם יכולתי להיות מלכתחילה ובלי כל העינוי החגיגי הזה.

ועם זאת גם לספה בבית יש חסרונות. שלא תבינו אותי לא נכון, היא דווקא נוחה מאוד, והרוח שזורמת מהחלון מעל, לחלון שממול, מלטפת את מחשבותיי, ונעימה לי מאוד. אבל דבר אחד חסר וזה המשפחה שלי. ואני יודעת שגם אם הייתי מגשימה את מה שנראה כרגע כמשאלת ליבי הראשונה בסדר העדיפיות, בסופו של דבר, הייתי נמרחת על הספה (בלי יין כי לא היה מצב לקנות בסופר עם כל האנשים שיצרו פקק חגיגי שהתחיל משם), הייתי בוהה בפייסבוק ומחפשת מי כמוני לבד (ועם הפייסבוק זה מרגיש אפילו עוד יותר לבד). הייתי מרחמת על עצמי וברגע השיא של הרחמים העצמיים נרדמת, או נוסעת לחגוג עם המשפחה שלי.

אז אני חוסכת מעצמי את סצנת הספה הידועה מראש, מנסה להשמיט את הציניות ביציאה מהבית, וכשאני יוצאת מהדירה, אני מחפשת בי איזה צד משפחתי שיצודד את החלטתי להיאחז בו, (מקווה שישרוד את הפקקים), ונוסעת לארוחת חג משפחתית ומקווה לטוב. כבר מחכה למנוחה האמיתית, זו שאחרי החגים.

עוד מהבלוג של נגה פסו

תצוגה מקדימה

ערה?

זה מכבר המלחמה על להיות ערה במציאות ולא במציאות המדומה הפכה מלחמה יומיומית עבורי. מצד אחד החברה הוירטואלית שלי הפכה להיות הרבה יותר תוססת ומעניינת מהחברה שלי במציאות, אנחנו כבר לא נפגשים אלא בצ'אט, אנחנו כבר לא יוצאים...

טיפול פנים יפני או איך הפכתי לקיסרית.

"קורס טיפול פנים יפני" נגה פסו. האהבה והגעגועים ליפן ולתרבות היפנית הם שהביאו אותי ל "קורס טיפול פנים יפני" במכללת תהילה. כשאני נזכרת בפניהן של יפנים שפגשתי, כולם נראו 20 שנה צעירים מגילם האמיתי. הפנים הצעירות, החלקות...

תצוגה מקדימה

GOODBYE FACEBOOK

(followed by English) אני זוכרת שפעם חשבתי בעצמי, יכולתי לחשוב בעצמי, לא הנחו אותי תמונות, דברים שאחרים כתבו, הערות שנכתבו על דברים שאחרים כתבו.. לא התווכחתי עם אנשים שאני לא מכירה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה