הבלוג של נגה מיבר

מתבוננת כפייתית

אוהבת מילים ואת הרווחים בניהן. אוהבת אנשים ואת המרחבים שלהם. אוהבת רגעים ומשתדלת לא לשכוח לשים לב אליהם. אוהבת. ולפעמים גם לא. מנחה סדנאות ומלווה תהליכים אישיים וזוגיים. מטפלת ומלמדת "התמקדות", קונסטלציה משפחתית... +עוד

אוהבת מילים ואת הרווחים בניהן. אוהבת אנשים ואת המרחבים שלהם. אוהבת רגעים ומשתדלת לא לשכוח לשים לב אליהם. אוהבת. ולפעמים גם לא. מנחה סדנאות ומלווה תהליכים אישיים וזוגיים. מטפלת ומלמדת "התמקדות", קונסטלציה משפחתית שמאניזם מיני כותבת את עצמי לדעת

עדכונים:

פוסטים: 10

החל מספטמבר 2011

התקופה הזאת, הסתיו, עם החושך שמתחיל להקדים והרוח הקרירה שמכריחה להתכדרר קצת, להסתתר קצת, לעטוף את הגוף, גורמת לי להאט מעט את הקצב, להחזיר את תשומת הלב פנימה. כל כך מתאים להתכנס, להתבונן קצת, אבל כשאני פונה פנימה מה שעולה זה בעיקר חשבון הנפש: מה היה השנה, איפה הייתי, מה עשיתי, מה רציתי, מה עבד ובעיקר מה לא עבד? מי רוצה לחשב? לחשבן? זה כבד עלי, לוקח אותי אל הראש שלי, לביקורת, שגם ככה נוטים לעבוד שעות נוספות… כשהביקורת שלי מופיעה המודעות שלי מתאיידת ובמקום להתכנס אני מתכווצת.

“לפעמים שקוראים בדף של ספר, מגיעים לסוף העמוד ותופסים שכלום לא נקלט. העיניים אמנם עברו באופן מכני על האותיות והגיעו לסוף העמוד, אבל הראש היה במקום אחר. מפתיע לגלות שהתופעה הזו הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים, היא מתרחשת אצל רוב האנשים ובמשך חלק גדול מהיום. בחיים, כשאין סוף של דף להעיר את תשומת הלב, כמעט אין מה שיגרום לתופעה המביכה הזו להפסיק… חצי עמוד עוד אפשר לקרוא שוב אבל לחיות זו אמנות, ואמנות לא עושים פעמיים.”
ניסים אמון מתוך חידת הלוטוס

מעברים יכולים להיות חסרי משמעות אם אנחנו לא מפנים אליהם את תשומת הלב, בייחוד בגלל שכשאנחנו טסים עם המחשבות שלנו, ממוקדים במה שקורה במציאות החיצונית שלנו, עסוקים במה שאנחנו עושים ולא מביאים בחשבון את מה שחווים, רק חלק מאיתנו באמת נמצא שם. הרבה טקסים בנויים על העיקרון הזה. כשעוצרים בסף הדלת רגע כדי לגעת במזוזה, כשמחבקים מישהו לפרידה, כשמריחים את היין לפני שטועמים אותו. התנועה, המגע, התחושות מזמינות גם את הגוף לקחת חלק, לחוות, לספוג את המשמעות, להיות נוכח באופן מלא. ראש וגוף, being ו doing, סיטואציה ומשמעות.

הרגעים משמעותיים בחיים שלנו, אלה שאף פעם לא נשכח הם אלו שבהם חווינו משהו חזק, רגעים עצמתיים של בין חיים למוות, של תובנה חדשה, של תחושות מציפות, זה מה שייחרט בזיכרון שלנו, זה מה שנחשיב בסופו של דבר כמשמעותי. כשאנחנו מרגישים משהו חזק, משהו ער בנו, חי, נוכח.

ולכן נהוג לברך בברכת שנה טובה ומתוקה. ה”טובה” מופנית לראש שלנו, לשיפוט, למה שטוב ולא רע, ואילו ה”מתוקה” לחושים. מברכים שנשתמש בכל החלקים שלנו, ושלא נשכח בין התכנונים והצבת המטרות גם לטעום את הדברים, כדי שנהיה נוכחים במלואנו.
להיות נוכחים ברגע מאפשר לעשות הפרדות. להפריד בין העבר לרגע הזה, להיות בו. כי אז אנחנו חופשיים. ברגע הזה ממש אנחנו חופשיים להיות כל דבר. שבריר שנייה אחרי מה שהיינו ועוד רבע נשימה לפני מה שאנחנו רוצים להיות. שם בדיוק הכל אפשרי, הכל פתוח וברווח הזה אין גבול למה שאנחנו יכולים.

כשאנחנו נוכחים ברגע נוצרת הזדמנות לבחור באפשרויות חדשות: אפשר לשים לב שעוד פרק עבר מסתיים לו עכשיו. והמשמעות של זה היא שאפשר כל רגע מחדש לבחור לעשות דברים אחרת, כמו מחדש, להתקלף, להיוולד, להביא עוצמה חדשה, קול חדש רעיון חדש לחיים, להתרחק קצת מניסיון העבר שהפחדים חרוצים בו, ולא לגעת רגע עוד בחששות ממה בטומן בחובו הערפל של מחר, ורק להיות.

שנה טובה ומתוקה!

עוד מהבלוג של נגה מיבר

תצוגה מקדימה

גיל 40 - הכי קבוע זה השינוי

זהו. נובמבר כבר כאן. אין לאן לברוח. זה הולך לקרות. אני הולכת להחליף קידומת. ולא, זה לא ל012. מוזר. גיל 40 תמיד היה נראה לי כמו איזה גיל שבו הכל כבר יהיה במקום. אני אדע...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

על הסבא שנולד לי ועל סדר משפחתי חדש

לפני כמעט שנה נולד לי סבא חדש. בדרך כלל הסדר הנורמאלי של משפחות הוא שקודם נולדים סבים ואז הורים ולבסוף תינוקות. אבל לפעמים זה לא הולך בדיוק ככה. לפעמים יכול להיוולד למישהו סבא כשכבר יש לו ילדים. בתהליך שנקרא קונסטלציה...

תצוגה מקדימה

זכרון ושואה, שלנו ושלהם ואנושיות אחת פשוטה וחסרה

השבוע הזה של בין יום השואה ליום הזיכרון תמיד מלווה אצלי ברגשות מעורבים. אני מסתכלת על הילדים על הבמה, מלווים את מדליקי המשואות, רציניים, בראש מורכן, ממלכתיים וטקסיים. חושבת מה עובר להם בראש. נזכרת רק לרגע איך זה להיות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה