הבלוג של נעה זני - אוצרת רגעים

אוצרת רגעים

צלמת בעלת סטודיו 'אוצרת רגעים' מתמחה בצילום סטילס משפחתי אינטימי,פורטרטים מקצועיים וצילום תדמית לעסקים . דבר מיוחד ונדיר קורה בזמן שאני מצלמת התכוונות שיוצאת מן הלב ומביאה אותי לראות ולהראות את היופי שבאדם שמול... +עוד

צלמת בעלת סטודיו 'אוצרת רגעים' מתמחה בצילום סטילס משפחתי אינטימי,פורטרטים מקצועיים וצילום תדמית לעסקים . דבר מיוחד ונדיר קורה בזמן שאני מצלמת התכוונות שיוצאת מן הלב ומביאה אותי לראות ולהראות את היופי שבאדם שמול המצלמה. אני מצלמת משפחות כי חשוב לעצור את המרוץ היומיומי ולהתמסר לרגע של חסד ולהגיד תודה. כמה אהבה ושמחה פשוטה של יום חול. אני מזמינה אתכם לבוא לאהוב את עצמכם ולהוקיר תודה. צילומים : http://www.noazeni.com

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מאוגוסט 2010

טיול משפחתי ספונטני בחג , הזדמנות למלחמת עולם שהופכת לזיכרון מתוק. ואנחנו מחליטים :הטיול הבא באמצע של סתם שבוע .

16/04/2012

כולן מסכמות את חופשת פסח שהיתה .ושלא רציתי שתגמר .

מה היה לנו ?

יקיצה טבעית :הילדים שבע בבוקר , האמא שמונה וחצי תשע ולפעמים אפילו אחת עשרה .

תוכניות:  מעטות .

בית, חברים, משפחה ,קיבוץ, מושב, כדורגל ,בריכה ,סרט . תערוכת צילום טובה על מציאות רעה .

וכמובן ‘מה נשתנה’ אחד מקסים ומלא רגש.

היתה פרידה מדודה אהובה ,שעזבה את העולם הקשה ,והגוף המיוסר ועברה אל עולמות עליונים.

מתערסלת בחיבוק אלוהי ,מקבצת שוב את משפחתנו הגדולה, ומזכירה לי שיעור חשוב ב”מה בעצם אנחנו עושים בחיים האלה? ששווה את כל הסבל “: אוהבים .

האהבה הגדולה שהיתה בה התפזרה למאות שלהבות מוארות בלבותיהם של מלוויה ואוהביה שנשארו כאן על הארץ .

וזה הפסד של העולם הזה וזו היתה זכות שלנו להכיר אותה .

עדיין זה עצוב .

והחיים בקצב ובזמן שלהם .

חג פסח שני.

יש לו יום חופש אחד בלבד ואנחנו מחליטים לא לשמוע בעצת חכמה ובמקום לשרוץ אצל הורי לאכול ולטבול .אנחנו יוצאים לטיול משפחתי ספונטני לא מתוכנן, לאזור ים המלח .

הדרך :

אני לא יודעת מה השתנה, אבל ,הילדים שלנו שהיו חמודים ,שקטים ,עם נטיה לשירה בציבור או ‘אני רואה בעיני הקטנה ‘ בנסיעות ארוכות , ומינימום ניג’וסים .נעשו ממש נודניקים.

כל הזמן מתווכחים : ‘ אז זהו שלא , אז זהו שכן ‘

רבים בצרחות מציקים נהנים מכל רגע , ‘תפסתי אותך!’ אני מזהירה את המציקן שקלטתי במראה צובט את אח שלו ..

מתלוננים :“יש עלי שמש , אין לי אוויר,תסגרי את החלון , מתי נגיע? אוף חבל שבאתי  ”

ומפעילים את זו שליד הנהג :” תני לי את הבובה , אני רוצה מים, לא בבקבוק הירוק !אני רוצה בבקבוק אחר , תני לי את המשקפיים, קחי את הבובה , תרימי אותה היא נפלה , שימי דיסק -אני לא אדבר , תני לי לבחור דיסק אחר, יש לי פיפי “

אנחנו מזועזעים , מחליפים מבט ושואלים את עצמנו “מה קרה להם ? “

“ילדים הנה כאן מנזר השתקנים יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהם “ אומר האבא “יופי..מצחיק מאוד “עונה המתבגר בן התשע וחצי .

בכניסה לירושלים הוא עוצר וקונה להם: “בייגלה טרי ישר מהכביש ועשן המכוניות “. בשקית מצורפת תערובת של מלח עם גרגר או שניים זעתר .

משתררת דממה במכונית.

“צריך לשמור את הפה שלהם עסוק “אנחנו מסכמים בהנהון .

יורדים מירושלים ונוסעים ,משמאל חומת ההפרדה גבוהה ואפורה מבתרת את השטח .

“זהו מעכשיו זו רק שממה! “מכריז הגדול ומודיע שוב שהוא מצטער שבא איתנו לשממה הזו .

כשמתקרבים לאיזור יממלח מתחילים לראות תנועה ואנשים , גמל קשור בתחנת דלק לסיבוב בכמה שקלים הופך אטרקציה מרכזית באין משהו אחר לעשות. אנחנו לא עוצרים ממשיכים מחפשים מקום לחנות ולשחרר את הקפצונים שירוצו קצת בשטח .

הוא עוצר בקיבוץ קליה הנטוש : מקום מדכא .

ככל שאנחנו מדרימים התנועה הופכת עמוסה יותר .

זה מפתיע אותנו .למרות החג וכל הסיבות הברורות לא חשבנו שככה זה ייראה – פקק ארוך ארוך מכאן לשם והלאה .

לאורך הפקק מכוניות מפלסטין חונות בצד הכביש ,והמוני בית ישמעל יוצאים מהן. חוצים את הכביש ויורדים לחופים הלא  מוכרזים של ימ המלח . זה נראה לי מוזר, “איך הם יסתדרו שם בלי צל מים ומקלחות לשטוף את המלח מהגוף?!”

ככה וככה קילומטרים אח”כ מתחוורת התמונה :

מחסום .

מחסום : מכאן עוברים רק ישראלים.

עכשיו הם נראים לי פחות הזויים ,האנשים שיורדים ברגל מאות מטרים של הליכה בשמש אל חוף בלתי מוכרז . הם לא מוזרים. הם פלשתינאים ואסור להם לעבור דרומה מכאן…

והפקק נפתח , ותנועת הלוחיות הצהובות זורמת כסדרה .

חיילת מנופפת לנו לשלום , מחייכת . הוא רוטן משהו “מה אתה רוצה? היא הבת של איזו משפחה שתקועה עכשיו בפקק בגליל “

שיחה על כיבוש על ארץ ישראל על ריב האחים ההסטורי מתפתחת . הבן שלנו מסביר : “פעם גרו בתוך עזה הרבה יהודים ואז פינינו אותם , והערבים נכנסו לשטח ומאז יורים עלינו טילים

הסיכסוך גירסת ילדים שספגו הפגזות בחופשת חנוכה אצל סבא וסבתא .

יותם רוצה ל’מערות של המגילות הגנוזות’

מרחוק מסמן לנו השומר שהחניון מלא ומציע שנחנה בצידי הדרך.יוצאים מסתכלים סביב ,תור ארוך של תיירים בכניסה לאתר קומראן. אחרי היסוס קל שבקלים אנחנו עושים אחורה פנה. הקופאית הציעה לקנות כרטיס משולב גם לעינות צוקים..”יש שם בריכות טבעיות ” ושמורת טבע..אני מתפתה אל המים . נכנסים למכונית ונוסעים קצת דרומה אל עבר המעיינות המובטחים.

אלא שבצמת אנחנו רואים טור ארוך של מכוניות ,החניונים מלאים ,“ניסע לנחל דוד “הוא מציע ..ואנחנו ממשיכים דרומה .

“אמא שימי דיסק של  לוויתן בנאי “ היא מבקשת .

הרבה לפני הפניה אל נחל דוד אנחנו מאטים כי הכביש פקוק . עכשיו גם שמורת הטבע הזו עמוסה . תור לחניון ,תור בכניסה ותור בטיול הרגלי..זה ממש לא בשבילנו אני כבר רוצה לחזור ,הילדים בטירוף מעבר ליכולת של עצמם והיאוש מדבר מגרוני:

“סע לחוף הכי פתוח המוני ופשוט ,נטבול את הרגליים ונתחפף מכאן לירושלים לאכול משהו “

חוף עין גדי .

פתוח למבקרים.

תחת כל עץ יבש ממוקמת משפחה עם מנגל .עיר אוהלים נפרשת למרגלותינו, תושביה : ערבים ורוסים , בשכנות צמודת צל.

אנחנו מוצאים פיסת אדמה שעץ דקל משרה עליה צל מדובלל צמרת, מתיישבים.

כולם סביבנו על הגריל מסובים לשולחנות פיקניק , ורק אנחנו על מגבת אחת משפחת הלא מאורגנים , שותים מים מכרסמים שאריות של חטיף ,בוהים בהמון.

הנה הם אב ובתו יד בים יורדים אל היממלח

ים המלח.

למה בכלל באנו לכאן ?

מסתבר שהוא אף פעם לא נכנס אל מימיו ואני זוכרת במדויק את מים השמנוניים למגע שהגעילו אותי , ואיך אמא שלי הזהירה אותנו לא להשפריץ מים לעיניים ולהיזהר כי זה “עלול לשרוף בפיפי “.

שולי והילדים יוצאים למסע בעקבות ים המלח. הוא התרחק הרבה מאז היינו כאן בפעם האחרונה לפני שלושים וחמש שנים אם לא יותר..הליכה ארוכה למדי עד לסוכת ההצלה וממנה יורד שביל ארוך ומפותל אל “החוף”

הם חוזרים כעבור זמן לא רב ,הבנים לא רצו להכנס ,הוא בלי סנדלי פלסטיק (לא שיש לו) ולתמרי המלח שרף בכל השריטות שמקשטות את רגליה..חשבתי שאם לא אגיד כלום לא ישרוף.

אני מחליטה לצאת לצלם קצת. לתפוס איזה תירוץ של ים המלח .

בדרך למטה אני פוגשת את שתי הסיבות הראשונות ..חייזרים בשחור .

בהילוך ברווזי מדדה ,סנדליה בידיה והיא כולה מרוחה בוץ שחור ומריחה כמו אגן חימצון, חוצה את הפריים אחת בבקיני.

מצאתי חתיכת מלח יציבה ,התישבתי וחיכיתי לאנשים המצופים שיעברו לי,שחורים מול לובן .

דבר חדש – אני חוששת לצלם חלק מהאנשים . בעיקר אלו שמביטים בי בחשד תוהים מי ולמה אני מצלמת אותם,

בלונדיני רחב כתפיים בבגד ים צבעוני ,מישיר אלי מבט קר מפניו המושחרות, ואני מחליטה לא להגיב, כאילו לא ראיתי כאילו אני לא מצלמת אותו, ולא לוחצת על ההדק. פתאום הוא נראה לי מבהיל.

אבל אח”כ כשהוא חולף בהילוך ברווז אני לא מתאפקת למראה המשעשע שנוצר, כמו זן חדש של חייזרים שחורים כחולי מבט .

“אחי! זה כמו בחלל , אתה לא יכול לטבוע פה ” צף מתהפך מצד אל צד קורא נלהב, במשקפי שמש, לחברו שנשאר על החוף

“זהו, שלא..” בא לי לענות לו.

נזכרת בסרט שראינו בחג , ובמהדורות חדשות שנפתחו במילים “חיפושים אחר טובע בים המלח”

בנתיים ממשיכים לצוף ולהתבשל במים .

וגל אחד שקפא ,כאשת לוט בזמנה , אדוות גל שלא נשבר ולא מגיע אל החוף .

“צפים במים כמו ביצים קשות ” מעירה אחותי כשהיא רואה את התמונות

גמרנו להנות .

בהצבעה דמוקרטית מחליטים לעלות אל הבירה למצא בה מזון ומים להפיח בנו רוח חדשה .

חוזרים לחניון, שם בצל משאית חונה משפחה מרובת משתתפים מסבה לשולחן, יושבים ואוכלים ככה סתם במגרש חניה לא נוף לא ים ולא מלח . רק צל ומכוניות סביב. התביישתי לצלם.

אנחנו מקיפים את החניון בחיפוש אחר שיח אני מתה לפיפי ,ואין עלי 2 שקלים לשלם עבור הזכות להכנס אל השרותים הציבוריים שבמקום .ואין עודף משטר של200 מגוהץ וחלק שיצא אמש ממכונת הכסף האוטומטית.

סביב לתחנת הדלק על אי תנועה עוד ועוד משפחות של נופשים יושבות לצהריים . כסאות נח וגריל כאילו אנחנו בסחנה או לפחות על איזו מדשאה ..

ומשפחה נואשת במיוחד בנתה את המחנה שלה בתחנת אוטובוס נטושה .

הדרך חזרה נעימה יותר הילדים העייפים נרדמים, בטנם מקרקרת שירת הים.

ואני מצלמת נופים בנסיעה . זה עושה את הדרך מעניינת יותר כשמסתכלים עליה דרך מלבן של מצלמה.

עושה תחרויות בין קאנון לאייפון .

קאנון לוקחת בהליכה כמובן אבל לראשונה אייפון מביא אותה בתמונה טובה :

מלבי ,זה כזה בטעם של סבון כלים ,עם הרוטב הורוד מלמעלה,לא?

לסיום :

מעבר הגבול ,

כמו לחזור ממקסיקו לאל אי (דימויים של סוחרת סמים מהסדרה שהיתה ונגמרה לי WEEDS )

לבנים ובעלבתים במכונית שבמסלול וכל היתר בצד הכביש .

לפחות לא היה להם צפוף בחוף .

שיחקו אותה הפליסטינאים .

טיול הבא באמצע של סתם שבוע .

אנחנו מסכמים .

אבל ,ביננו אנחנו יודעים ואומרים -היה כייף . צרבנו חוויה בלב .

וכבר היה לנו שיעור אחד על אהבה השבוע .

ואנחנו שוב בוחרים להנות .

“ילדים תראו זה גשר המיתרים “

האייפון שוב שיחק אותה …

עוד מהבלוג של נעה זני - אוצרת רגעים

Thumbnail

לפעמים כשאני מתחילה להתקרב אל צמת חדשה ,שביל לא סלול שמבצבץ תחת רגלי , אני  נעצרת . במקום להסתכל בשמחה אל הנוף החדש ,אני  נבהלת ,שוכחת מי אני . למזלי חיי מזמנים לי מפגשים ותמונות שמזכירים לי :מי אני ,מה אני עושה ,מה אני...

תגובות

פורסם לפני 9 years

מסלולים למשפחות

כמו החמסינים של ניסן , פריחות ההדרים שממלאות את האויר במתיקות שאין דומה לה, הדף שלי בפייסבוק נמלא טרדות של ערב חג :מה מכינים? למי יש מתכון ל..? והכי הרבה : איך אני עוברת את החג הזה עם חמותי/אמי/אבי/דודתי המעצבנת/אחי...