הבלוג של נועה רבן

noaraban

יוצרת, שחקנית ומנהלת אמנותית. בוגרת התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, סיימה בהצטיינות לימודים תלת שנתיים בסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב בתל אביב, למדה בימוי בתאטרון המעבדה במוסקבה בניהולו של הבמאי אנטולי ואסילייב, השתלמה... +עוד

יוצרת, שחקנית ומנהלת אמנותית. בוגרת התיכון לאמנויות ע"ש תלמה ילין, סיימה בהצטיינות לימודים תלת שנתיים בסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב בתל אביב, למדה בימוי בתאטרון המעבדה במוסקבה בניהולו של הבמאי אנטולי ואסילייב, השתלמה בתאטרון השמש בפאריז בניהולה של הבמאית אריאן מינושקין ובוגרת הקורס לניהול תרבות ואמנות באוניברסיטת תל אביב ולהב בניהולה המקצועי של נעמי פורטיס. ב- 2009 ייסדה את תאטרון דימונה ושימשה כמנהלת האמנותית של התאטרון עד שנת 2015 , בין השנים 2015-2017 ניהלה את המעבדה לאמנות עכשווית - רדליין. מבין עבודותיה כיוצרת: סופה של בדיחה בתאטרון הבימה, גיבור מעמד הפועלים בפסטיבל לתאטרון קצר, בשידור חי פותחים במה בבית לסין, ג'שה פנילה דקי בפסטיבל עכו ופסטיבל תאטרון שבליון, צרפת, אורקסטרא בפסטיבל עכו בשיתוף המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, קומדיה שחורה בסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב בתל אביב, צירי דגים, גירסת הבמאי, ריליישנשיט, ילד הכרובית בתאטרון דימונה, ליל העשרים ומהוללת בתיאטרון חיפה ועוד. עבדה בשיתוף פעולה אמנותי עם התאטרון CTH מהארלם ועם 7 STAGES מאטלנטה.

עדכונים:

פוסטים: 2

עוקבים: 0

החל ממרץ 2018

22/03/2018

noaP

הדרך למימוש היא אין סופית. מדכדכת ואפילו מייאשת.

כלומר, אם תשאלו את חבריי הם יגידו לכם שאני האשה הגדולה עם החלומות, שיש לי תעצומות נפש ושאני לא רק מדברת אלא עושה, חלוצה, פייטרית, אמיצה, בלה בלה בלה. אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן…

האמת היא שאני באמת מרגישה שיש לי עוד חלומות גדולים להגשים וגם שאין עליי בעולם כולו, אבל בפועל – וזאת עובדה – אני מסתכלת על העולם מתקדם בלעדיי.

בחרתי מקצוע לא יציב בו אני צריכה להיאבק ולהילחם כל פעם מחדש על מקום ויצירה וזה לא פשוט בכלל.

ממוש, גם אני רוצה מימוש…

אני נועה, בת 40, גרושה עם ילד, בהריון מתקדם מבן זוגי המצליח שאוהב לפנק, לדאוג ולהשקיע בי.  וזה רק נשמע כיף. טוב נו, זה כיף. אבל בתנאי שאת מצליחה לא פחות ממנו.

גם אני רוצה. כמה שיותר, הרבה, ובעצמי.

אני רוצה להקים עסק עצמאי ומצליח וגם רוצה להיות בבית עם התינוק החדש לכשיפציע בעולם, רוצה להיות עסוקה בטירוף ושכולם יכירו אותי עד שלא יהיה לי זמן לנשום וגם שקט לקרוא ספרים, לראות סרטים ושבעלי יפנק אותי בחופשות ומסעדות. אני רוצה שיגידו לי: לכי לך, תגשימי את עצמך הכל בשליטה, וגם שיודו שאי אפשר בלעדיי בבית. רוצה לקבל מחמאות על כמה אני יפה וחכמה וגם שיכבדו אותי ולא ינעצו בי מבטים סוטים כשאני עושה הליכה בפארק. אני רוצה שבעלי יתעניין אך ורק בי לעולמי עולמים כאשה, כאמא, כחברה, כמאהבת. רק בי! וגם להיות חופשיה להשתעשע עם הרעיון שיש עוד גברים שווים שרוצים אותי ואני אותם (זה לא נכון ממוש, אני כותבת את זה רק לצורך המחשה, רק אותך אני רוצה…) בקיצור ולעניין, הזמן עובר לו ואני מותשת וחד משמעית לא ממומשת.

יש כמה הישגים מאחורי אבל לאחרים יש יותר. יש לי תוכניות לממש, באמת, אני שם, אני בדרך. אבל משהו, אולי בי אולי בנסיבות, שמפקשש לי את השעיטה קדימה בכל הכח. מרב הרבה, הכל תקוע כנראה. ו-הי! אני לא נעשית צעירה יותר!

לא מזמן הכל הלך לי בקלות, זרם, מדבר לדבר, בלי דאגות. אבל אז הגיע יומולדת 40. אז כן, זה  משבר ואני בטח מגזימה וכולם עוברים את זה כך או אחרת אבל אצלי זה הגיע לשיא. משהו אחד טילטל את עולמי עד כאב באותו יום הולדת גדול ועגול. פטר, בני האהוב בן ה10 בירך אותי בדקלום ספונטני מהלב: “אמא, מזל טוב, תמשיכי להיות האמא הכי טובה שיכולתי לבקש, עד 120—” ואז הוא נעצר ואמר: “רגע, בעצם בשבילך זה כבר ממש עוד מעט, אז עד 200 ויותר שנים…”.

כן, אני זוכרת שבתור ילדה המבוגרים בני 30 ומעלה נראו גם לי ממש מבוגרים, אבל הלב שלי, באותו מעמד יומולדת משברי, נפל לתחתונים.

בנקודה הזאת הבנתי, שאם ככה, לא נשאר לי עוד הרבה זמן. עוד יש לי תסריט לכתוב, לביים סדרה, לשחק את תפקיד חיי בסרט שיתחרה באוסקר בקטגורית הסרט הזר, להיות אם המאה, להקים עסק, להיות נאהבת תמיד, להשאר יפה וצעירה ניצחית, לביים מחזמר גדול ומסחרי אבל גם מאוד אמנותי, עדין ומרגש, לנהל את התיאטרון במקום ההוא שהשפיל אותי כשהגעתי אליו עם הצעה מעולה אבל הוא לא היה בענין, ועוד ועוד.

רגע, זה בגלל שאני אשה? אולי זה באמת בגלל שאני אשה. זה פתרון מניח את הדעת. אפילו מרגיע במובן מסוים כי זה לא מעיד רק עלי. לקחו לנו את המקום, מזלזלים בנו, אנחנו רגשיות מדי, מאיימות מדי, אמהות מדי. בגלל זה זה מקרטע! לגבר זה לא היה קורה כי לגברים יש את היכולת לדהור, לדרוס, לנצח.

גם אני רוצה לנצח ולהתחיל לממש את כל המישמש המורכב של התשוקות שלי.

ובעצם, למה אני כל כך רוצה להוכיח ולא מסוגלת להסתפק במועט משובח ולהיות גאה בו? מי נתן לי את התחושה שאם לא אעשה הכל זה לא נחשב?

טוב, טיפול! לגמרי דרוש פה טיפול מעולה! זה עוזר וממקד ומחזק את הערך העצמי ויכול להקנות לי מידה גברית של מגלומניה ככלי למימוש עצמי אבל…. טיפול טוב עולה המון כסף. אוכל להרשות את זה לעצמי רק אחרי שאקים את העסק המרוויח שלי… וכדי להקים עסק בעל שם אני צריכה שידעו מי אני, ואיך אגיע למעמד של ידוענית אם לא אסתובב בעולם בתחושת ערך עצמי גבוה, וזה לא יקרה בחיים במידה הנדרשת אם לא אטפל בעצמי.

למישהו יש כמה אלפי שקלים בחודש להלוות לי?

לא לא! ממוש, אני לא רוצה שתשלם עליי… אנחנו ב2018 בעידן הMeToo והזעקה הנשית לעצמאות, חופש ושיוויון, אין מצב שאני אהיה האשה הזו שהגבר שלה מממן אותה… זה אפילו מעליב אותי.

טוב. זה בהחלט מבלבל.

גם כל ה”לא” הזה שמקבלים בדרך מרסק בשלב מסוים את הביטחון ומנציח את הקורבנות בעולם הפטריאכלי המרעיף, מתקיף, מכפיף, מחפיף הזה.

בן זוגי הממוש והבהחלט ממומש שלי אומר שהוא לא מבין למה אני כל הזמן לוקחת ללב. זה מפליא אותו. טוב, הוא גבר. הוא יודע להפריד רגשות מעבודה. אני לא. לו יש הגיון קר ולי יש רחם. ולכן אני נאבקת שיראו אותי ויתנו גם לי.

אבל הי – 2018, בננות! אנחנו יכולות לקחת לבד. להתגבר ולנצח את הפחד ואת חוסר ההערכה העצמית לבד. הרי אנחנו מתוחכמות, מוכשרות ויודעות שמה שיש לנו לתת הוא טוב ויגרום לאנשים להיות מועצמים ומאושרים, אז למה לא להאמין בעצמנו ובמה שיש לנו להציע? ולא, כל מה שאני מבקשת לעצמי, הוא בכלל לא מוגזם. אם זה מה שאני רוצה, כנראה שהפאזל הזה יכול להתחבר. אנחנו כבר מזמן בעידן המולטי, והחיבורים בין הדברים השונים הם הדבר האמיתי והמשמעותי באמת.

אם כך, לקראת בואו של בני השני לעולם, אני מכריזה בזאת על תוכנית עבודה מסודרת. מנותקת מרגשות בכייניים, בעדינות ועם מידת הרחמים האופיינית כל כך לנו, תוך קביעת יעדים למימוש.

זה אפשרי! אנחנו יכולות הכל. החוקים משתנים. אנחנו יכולות לממש את עצמנו ולשנות את התנאים להצלחה. לבוא לעבודה עם תינוקות, להתחלק עם בני הזוג במשימות הבית וגידול הילדים, לבקש עזרה כשצריך – וצריך! לנהל את המקצוע ביחד עם הרגשות ולהיות גאות במי שאנחנו בדיוק כפי שאנחנו.

ובימים שאנחנו לא מצליחות לעשות את זה – אל תאמרנה נואש – פשוט לקחת אוויר, להבין שככה זה, לחכות למחר ולהתחיל הכל מחדש.

עוד מהבלוג של נועה רבן

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 7 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה