הבלוג של ניב קלדרון

ניב קלדרון

עדכונים:

פוסטים: 4

החל ממרץ 2011

חלק גדול מהעם לא ביקר מימיו בשטחים וגבולה המזרחי של המדינה עובר מבחינתם בראש העין, קילומטרים בודדים מצומת מורשה. תוכיחו לי אחרת. האין זה נכון שרוב האנשים מסתפקים בלצפות בטלויזיה כדי להבין מה זה המקום הזה? זו בדיוק הבעיה.

15/03/2011

רציתי לבוא לאיתמר בלי פילטר של ארגוני שמאל או ימין, באתי לראות בני אדם ולהסתכל עליהם כבני אדם. בלי הפילטר של התקשורת או האקדמיה, להטיל ספק במה שחשבתי שידעתי ולבחון בעצמי את המצב בעצמי. בְּמַקום שרק לנסוע אליו כבר מעיד על הזדהות, הייתי חייב לברר עם עצמי איך אני מרגיש.

לקחתי חבר ונסענו. יצאנו מרמת השרון על כביש 5. הרגיש לא יותר מעשר דקות, אולי רבע שעה והגענו לאריאל. רצינו לראות את המקום, מה זה אומר, התנחלות, לא התנחלות. ספק מושבה, ספק עיר. מעמד ביניים, אתם ואני כזה, זה הרושם שקיבלתי מהסיבוב שם, קוטג’ים, בניה נמוכה, בתי ספר, מרכז אקדמי אחד, תחנות אוטובוס.

המשכנו משם לאיתמר, השלטים הובילו אותנו לשם בקלות. נסענו בכבישים ריקים יחסית וגם כפר ערבי אחד שעברנו דרכו, חווארה, לא הרגיש מפחיד או עוין.

הש.ג. באיתמר שאל מי אנחנו.

באנו מתל אביב, להכיר, להסתכל, לא עיתונות.

“וואלה?”, הוא הוציא תמיהה גדולה מפיו, היה מופתע מהעניין באיתמר ממי שאינם עיתונאים.

וואלה, אמרנו ונכנסנו ליישוב.

עלינו לתצפית, הסתכלנו סביבנו, גבעות מוריקות, מצאנו שם חייל בעמדת תצפית ממש מעל כפר ערבי, בית פוריק, לא כפר ידידותי במיוחד. ראינו משם גם את שכם, את חווארה ורחוק רחוק גם את אלון מורה, אבל מה שראינו בעיקר זה שטחים פתוחים, אדמת פרא.  No Man’s Land היה ביטוי שיצא מהפה שלי לפחות שלוש פעמים.

ירדנו משם לישיבה של היישוב. התקבלנו בסבר פנים יפות. התחושה היתה ששמחים בבואנו כי הנה אנחנו באים לשמוע אותם, לראות את הדברים במו עינינו. אבי רונצקי, דובר היישוב איתמר ולשעבר הרב הצבאי הראשי קיבל את פנינו והזמין אותנו לשבת איתם, כך גם מנהל הישיבה שסיפר לנו על הפחדים שבאים בלילה בעקבות הרצח הזה, על הנוהלים הקשורים בלקבל אישורי בניה לכיתות לימוד ועל המחיר של בית ביישוב (חצי מליון שקל לבית צמוד קרקע עם גינה).

משם המשכנו לבית של משפחת פוגל שהיה מסוגר בסס”ל משטרתי ועם מספר שוטרי מג”ב שישבו מחוצה לו, לשמור עד שמז”פ יסיימו שם. מתישהו הגיעו גם שתי נשים שביקשו לאסוף בגדים וצעצועים לשלושת הילדים שנותרו מהמשפחה הזו. “אנחנו כבר מתורגלים בזה”, אמרה הצעירה לשוטר שפיקד שם על הזירה, ואנחנו חשבנו לעצמנו כמה זה עצוב.

משם נסענו לאלון מורה. בדרך עברנו נופים ייחודיים ועוצרי נשימה. כבישים פתוחים ונעימים לנסיעה, מרחבים ירוקים ומסולעים, ארץ בתולית של ממש עם מעט מאד כפרים שניבטו אלינו מרחוק. כל מה שחשבתי עליו זה כמה אין תיירות באזור הזה וחבל. בכניסה לאלון מורה נתקלנו במזכיר היישוב ששאל אותנו מה מעשינו שם. באנו מתל אביב, להכיר, להסתכל, אנחנו לא עיתונות, אמרנו לו. הוא ראה את המצלמה שלי והתקשה להאמין אבל נכנסנו פנימה. המשכנו אל תוככי היישוב ועצרנו בצד לאכול ולשתות. פתאום הוא הגיח מולנו שוב. מה אתם עושים פה, באמת עכשיו. יצאנו וניהלנו איתו שיחה.

באלון מורה עכשיו. האנשים פה כל כך נכוו מהעיתונות ומהשמאל, שכשאדם מגיע לבקר, הם כבר חשדנים כלפיו, כאילו בא לפגוע בהם. זה היה הסטטוס שלי בפייסבוק אחרי שנפרדנו ממנו. כאב לי בשבילו ובשבילם. כאב לי בשבילנו.

בסופו של היום הזה יצאתי עם כמה מחשבות:

1- הרגשתי שחלק גדול מהעם לא ביקר מימיו בשטחים ושגבולה המזרחי של המדינה עובר מבחינתם בראש העין, קילומטרים בודדים מצומת מורשה. תוכיחו לי אחרת. האין זה נכון שרוב האנשים מסתפקים בלצפות בטלויזיה כדי להבין מה זה המקום הזה? זו בדיוק הבעיה.

2- לקחתי את עצמי לראות מה זה “שטחים”. גיליתי שמה שחשבתי על “שטחים” ומה שראיתי כ”שטחים” זה שמיים וארץ. הבנתי שאיך שראיתי את השטחים, את היישובים ואת המתיישבים זה כמערב פרוע, כצפצוף על החוק, כל המתנחלים קאובויז אידאולוגים דתיים שלא מעניין אותם כלום ונערי גבעות פורעי חוק, כי זה מה שמשודר לנו. קישקוש שלא מחובר למציאות. קוראים לזה דמוניזציה. מאיפה קיבלתי את הדעות האלה? מהאנשים הסובבים אותי, מהאוניברסיטה, מהתקשורת, מהשיח הציבורי, בכל זאת, בתוך עמי אני חי.

3- הרגשתי שמתרחש תהליך דלגיטימציה לכל מי ולכל מה שמתקשר לשטחים, וראיתי את זה באנשים שפגשתי, ראיתי להם את זה בעיניים ושמעתי את זה בקול שלהם, ומהמקום שאני עומד בו, בו חשוב להילחם בשדה המערכה של דעת הקהל העולמית, אני יכול לומר בלי צל של ספק, אנחנו עושים דלגיטימציה לכל מה שהולך מזרחה לראש העין, לשטח, לבניה, לאנשים, וכמו כל דבר, דלגיטימציה מתחילה ברכיבה על בּוֹרוּת ההמונים, בהטמנת רעיונות מסוימים, וממשיכה בהתקפות שנאה מתוחזקות מצדדים בעלי אינטרס.

4- תוויות. חשבתי על זה שבמציאות שלנו, בחירת המילים שלנו משייכת אותנו מיד לכאן או לכאן. הנה דוגמה: “ההתנתקות” או “הגירוש”. וגם כאן, בשטחים, אתה מתנחל, או מתיישב. זו התנחלות או מאחז. אפילו זה שנסעתי לשם זו כבר אמירה, אמירה של הזדהות. אלא אם כן אני איש שמאל. זה בטח אומר שאני בא למחות, נכון?

5- פחד. לא הרגשתי שום פחד כשנסעתי לשם. הכבישים היו פתוחים ונעימים. הנוף היה עוצר נשימה הרבה פעמים והחוויות מהיישובים שעברנו בדרך סיפקו לנו חומר לשיחה. הפעם היחידה שציינתי לעצמי משהו קרוב לזה היה כשעברנו את מחסום חווארה, שאינו מחסום עוד, כאילו מפה אנחנו כבר נכנסים באמת לעומק השטח. כמה טעיתי. באמת נכנסנו לעומק, אבל פחד? אפשר לחשוב שאנחנו נכנסים למוצב חודר בדרום לבנון כשמסביבנו חיזבאלונים במארב ומטעני צד שמחכים רק לנו.
הרבה ישראלים פוחדים להכנס לשטחים, אני מבין את זה. הם פוחדים שיקרה להם משהו חלילה, שיזרקו עליהם אבנים, שירו עליהם מהמארב, ויבואו אליהם מאחורה עם סכין. בדיוק החששות שיש לנו אחרי שאנחנו רואים סרט אימה או אחרי עוד שיחזור של רצח בשידור חוקר, בדיוק הדברים (היחידים) שאנחנו שומעים עליהם בחדשות.
תראו איזה קטע, אנחנו תמיד מתלוננים שכשאזרחי העולם שומעים חדשות על ישראל הם שומעים רק על פיגועים וטרור ומצב בטחוני וככה נקבעת הדעה שלהם עלינו. תראו תראו, אנחנו עושים את אותו הדבר לעצמנו, מה ההבדל?

6- אנחנו חיים בסרט.

Samaria Panoramic, Beit Furik

מבט פנורמי מאיתמר. למטה, בית פוריק. ליחצו להגדלה

Yeshiva in Itamar, Israel

הישיבה של אודי פוגל באיתמר

The family's car in Itamar, Israel

האוטו של משפחת פוגל. נשאר במקומו ליד הישיבה אחרי שאודי לא חזר איתו לביתו בכניסת השבת.

DSC_5972

פנים הרכב של משפחת פוגל. מאחור, הכסא של הילד.

The Door in Itamar

השלט על הדלת בבית פוגל באיתמר

Itamar, House of a murdered family

בית משפחת פוגל. בחוץ, אופניים וכביסה תלוייה.

Nablus

שכם

Mount Kabir

חלקת קבר בתל כביר באלון מורה

Samaria Panoramic View

מבט פנורמי מכביש 555 על השומרון. ליחצו להגדלה.

עוד מהבלוג של ניב קלדרון

כנס נשים ועסקים: פוסט תמונות

כשהציעו לי לבוא ולצלם לסלונה את כנס נשים ועסקים של TheMarker ולהעלות את התמונות לבלוג חדש משלי, חשבתי על זה שצלם לעולם מצלם בתוך ההקשר של החיים שלו ובלוגר תמיד מבקש לתאר את המציאות שלו בצורה האותנטית ביותר. אז חוץ מזה שהכנס...

תגובות

פורסם לפני 8 years

כשהרגשתי שאני עַם.

הפעם הראשונה שהרגשתי את המחאה החברתית של הקיץ היתה בצעדת ההורים הראשונה בשדרות בן ציון. צעדו שם אלפים בודדים אבל במקום כל כך צר, גם לכמה מאות יש אפקט מפלצתי, אז כשמדובר בכמה אלפי צעירים בני 30-40 שבאים על עגלותיהם וצועקים...

תגובות

פורסם לפני 8 years

שלום עולם!

שלום, ברוכים הבאים לבלוגים של סלונה. שיהיה הרבה בהצלחה, ויש לנו גם כמה טיפים בעמוד הראשי של הבלוגים (הקישור הכי שמאלי בסרגל הניווט)....

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה