הבלוג של חיים ניר

nirn57

הנני בן 56, תושב כוכב-יאיר, נשוי ואב לשתי בנות בנות 18 ו-19. מורה לאמנות במשרד החינוך בבוקר, ואחר הצהריים מדריך בחוגים למצויינות. חובב כתיבת מאמרים וספרי ילדים ומבוגרים, ריצה, רכיבה על אופניים וחוש-הומור עדין.

עדכונים:

פוסטים: 48

החל מאוקטובר 2016

התרגול בכל תחום הוא הבסיס ללמידה. התרגול הוא הבסיס ללמידה חווייתית, כלומר תרגול התודעה.

כשם שספורטאי מאמן את גופו, כך ניתן לתרגל את התודעה.

האימון בתרגול התודעה, אמור להיות בשמחה. כל דבר שאנחנו עושים בשמחה הופך להיות קל. אם אנחנו מתרגלים משהו והוא מקשה עלינו,  אות וסימן  שאנחנו עושים  אותו ממקום לא נקי.

אנשים שחושבים שהם חייבים לסבול בכדי לתרגל משהו, ומרגישים שהסבל מעניק להם משמעות, חוטאים לדעתי ב’חטא הקורבניות’.

במקום ליהנות ממה שעושים, נהנים מהסבל.

מובן שבכל תרגול עשויה להיות מנה מסוימת של קושי, אך אם באים אל הקושי באהבה, הרי שהוא נעלם כמעט לחלוטין.

החינוך  הקדום שלנו לימד אותנו ש”אם אנחנו סובלים- משמע אנחנו קיימים”…

אני מאמין שאפשר לעשות כל דבר בשמחה:

אני למדתי לעשות כל דבר בשמחה.

לשם כך המצאתי את הפתגם האהוב עלי כל-כך :

“אני אוהב את מה שאני עושה-

ואני עושה את מה שאני אוהב…”

כך אני לומד לקבל את הכל באהבה, גם כשעל פניו נדמה לי שאני עומד לסבול:

מלנקות את בור הביוב…

מלהכניס את המכונית למוסך…

מלשטוף את הבית…

מלהשקות את הגינה…

מלהכין סלט לבנות הבית

מלהכין מדיח עם כלים…

היכולת ליהנות ממה שאני עושה , נובעת מהיכולת שלי להתמיר מחשבות שליליות, ולהפוך אותן למחשבות חיוביות.

במידה ואני מודע לעצמי, אני יכול להכיל כמעט כל מחשבה שלילית, ולהביט עליה מנקודת מבט אחרת: נקודת המבט החיובית.

    אם אני רצה לדייק, אני מביט עליה באמצעות “דרך-האמצע”, כלומר ללא שיפוטיות של טוב או רע, אלא פשוט מתבונן על המחשבה כמציאות עכשווית. אני יודע שה”טוב” יעבור  וגם “הרע” יעבור. ברגע שאני מבין ש”הכל זמני”, הרי שהמחשבה נעשית קלילה כמו נוצה של ציפור, והחיים הופכים לאיכותיים יותר ויותר.

אפילו הכתיבה הנוכחית, מזקקת לי את המחשבות וגם את “הרגשות”. היכולת להתבונן במחשבות, להיות מרוכז, מעלה לי את תחושת האושר הפנימי. כי המילים, שטף-המילים, מביא אותי למעין תחושה של התעלות רגשית/רוחנית.

היכולת שלי לשחק עם המילים, לתת לזרם המחשבות לצאת החוצה, היא יכולת לא מובנת מאליה. זו יכולת שרכשתי אותה במהלך השנים.

יש מחיר לחופש!! כלומר, סוג הפתיחות שלי מהווה “בעיה ” בעבודה עם ילדים, כי כשאני מאפשר לתלמידים לבטא רעיונות לא מקובלים על המערכת, הרי שאני מסתכן בפרנסתי. קיבלתי כבר אי-אילו “מכתבי אהבה” ממעסיקים, על החופש שאני מאפשר לתלמידים.

    המערכת מתקשה לקבל את “חופש הביטוי”. כשאני מאפשר לתלמידים בסיכון, להופיע עם שירים בעלי תוכן “מאתגר”, ה רי שאני סבור שאני מציל נפש אחת, וכאילו הצלתי עולם ומלואו.

אבל אם המערכת מאוימת , כי כולם רוצים “שקט תעשייתי”, ואם אני מצליח להיות לתלמידים הדחויים, פה ואוזן, הרי שמיד קמים עליי להוקיעני.

אני מתלבט בכל פעם, אם שווה לי לשלם את המחיר האישי. אני משתדל בכל פעם לנסות ולשמור על “שקט תעשייתי”, ולא “לעורר גלים”.

אולם בכל פעם שאני חש במצוקה של התלמידים, ומאפשר להם להתבטא, אני חש שאיני יכול “לחסום שור בדישו”, כלומר אני חש שחובתי המוסרית היא לאפשר גם ל”ילדי השוליים” לאפשר להתבטא.

ואם בכל פעם המערכת מרגישה מאוימת מהדברים הבוטים של “ילדי-השוליים”, הרי שאנחנו בבעיה.

כי אם אנחנו עסוקים בהשתקת אותם ילדים, הרי שאנחנו עלולים לטפל בהם כשהם יגדלו לתוך בתי-הכלא, או לתוך דור חדש של מצוקה.

כשילדים מקללים, אני אומר להם “ברכות בשבת”. הם נעצרים לרגע, משועשעים, ולאט לאט הם משנים את התבטאויותיהם: הם מתחילים לומר לי “ברכות בשבת…”

יאנוש קורצ’אק אמר: “אין ילד רע-

יש ילד שרע לו…”

משפט מדהים המתמצת את גישתי בחינוך. אם נוכל לחוש היטב לעומק את המשפט הנ”ל, הרי שנוכל לאפשר לכל סוגי הילדים למצוא את מקומם בחברה. כשאני רואה ילדים מוזנחים רגשית, הרי שהלב שלי נקרע.

יש לי יכולת נדירה להתחבר לאותם ילדים, והמערכת מתקשה להעניק לי את הכלים המתאימים, הן מבחינת תקציבים, אבל בעיקר מבחינת חופש הביטוי והיצירה.

אני מפעיל ילדים באמצעות ג’אגלינג עם כדורי פלסטלינה, ובאמצעות ציור, ובאמצעות ריקוד ושירה, ובאמצעות פיסול בקרטונים.

אני מספר להם סיפורים ושר להם שירים בחרוזים, ועושה להם ג’אגלינג עם כדורים, וקיפולי –נייר וכו’.

הייתי מבטל לגמרי את ספרי הלימוד.

בשנתיים האחרונות למדתי לעבוד עם המחשב והמקרן. אני “משייט” עם התלמידים בכל נושאי הלימוד במקביל.

אני שואל את הילדים שאלות, ומקיים דיונים ברמה האוניברסיטאית עם ילדים בני שש-שמונה.

במקום ספרי לימוד הייתי רוכש כדורי פילאטיס רכים בגדלים ובצבעים שונים, כדורי ספוג קטנים, לגו , פלסטלינה ומשחקי קופסא כגון דמקה ושחמט.

    אפלטון אמר לפני כאלפיים וחמש מאו שנה:

“תנו לילדים לשחק במשחקים נפלאים”.

זוהי התמצית החינוכית שלי. הכול מועבר דרך משחק. אבל אם המבוגרים שומעים שהילדים שיחקו בבית-הספר? שומו שמיים השמיים נפלו. מה ? הם שיחקו? הם לא למדו היום?

דרך המשחק, הילד לומד מהו חברות? הוא לומד לחכות לתורו, הוא לומד להפסיד , והוא לומד גם לנצח.

בשל הגנת-היתר של הדור הנוכחי, הילדים מתקשים לשחות סיפוקים. הכול חייב ליהנות “כאן ועכשיו”.

ילד נכנס ל”קריז” אם הוא לא בא על סיפוקו מיד. המבוגרים חוששים להתמודד עם ה”קריז” ומשחדים את הילד באמצעים שונים, בכדי להרגיע אותו, או מענישים אותו.

“העונש” היחידי שאני נוקט בו, זה להעביר מקום ילד שמדבר עם ילד אחר. הילדים לומדים להקשיב.

המשך יבוא:

תודה עבור ה”הקשבה”

עוד מהבלוג של חיים ניר

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years

"רחבת הפייסבוק שלי..." 24/10/16, 10:07

אני חש ב"רחבת הפייסבוק " שלי כמו ברחבת הריקודים. אני עושה תנועות ריקוד, ואנשים מתבוננים. גם ברחבת הריקודים, אני משתדל לתפוס את מרבית תשומת-הלב. אני רוקד ומשתולל, ממש מכל הלב. בחתונה האחרונה שהייתי, חלקו שתייה חריפה, כנהוג...

תגובות

פורסם לפני 3 years

יצירתיות וחשיבה יצירתית אצל ילדים

בעבודתי עם ילדים כמורה לאמנות,אני משתדל לפתח את החשיבה היצירתית . מהי חשיבה יצירתית או יצירתיות? אנשים מבלבלים בין יצירתיות לבין עיסוק באמנות. חשיבה יצירתית ויצירתיות אינן קשורות בהכרח לאמנות חזותית , אלא לדרך...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה