הבלוג של נירי שאול

על אופנה וגעגוע, וגם על החיים

אמא לשניים, אישה לאחד. גרה ברעננה, חולמת על לונדון ומנסה למצוא רגעים קטנים של נחת במירוץ הגדול של החיים. עוסקת בייעוץ תדמית עסקית, הגשמה עצמית, וגם מתופפת, כותבת, ועושה רק מה שאני אוהבת. לאתר שלי: http://www.nirishaul.co.il/ לעמוד... +עוד

אמא לשניים, אישה לאחד. גרה ברעננה, חולמת על לונדון ומנסה למצוא רגעים קטנים של נחת במירוץ הגדול של החיים. עוסקת בייעוץ תדמית עסקית, הגשמה עצמית, וגם מתופפת, כותבת, ועושה רק מה שאני אוהבת. לאתר שלי: http://www.nirishaul.co.il/ לעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/NiriShaulBusinessImage

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מדצמבר 2012

מאז הכאפה ההיא שחטפתי, אני עובדת על לחזור לעצמי. יש ימים יותר טובים ויש פחות. מה שכן, לאחרונה שמתי לב שאני לא ממש יודעת מה לענות כששואלים אותי “איך את מרגישה?”.

17/04/2018

מאז הכאפה ההיא שחטפתי, אני עובדת על לחזור לעצמי. יש ימים יותר טובים ויש פחות, אבל נו, הזמן וזה.
מה שכן, לאחרונה שמתי לב שאני לא ממש יודעת מה לענות כששואלים אותי “איך את מרגישה?”.
מצד אחד, אני יודעת שאני בסדר, מבחינה פיזית כאילו, או לפחות נדמה לי שאני בסדר נכון לבדיקות הדם האחרונות שעשיתי לפני חודש.
מצד שני, אני עדיין סובלת מחרדות, ברמה שזה קצת משבש לי את היומיום והחיים, ומגיע עם סימפטומים פיזיים מכל מיני סוגים, אז בראש שלי אני ממש לא מרגישה בסדר.
כי אם אני אגיד שהכל בסדר, אז לא יבינו למה עדיין לא חזרתי לעצמי בפול טורבו, או למה אני לא ממש פעילה בעסק, או למה לא הגעתי לאירוע כזה או אחר, ותכלס, אם הכל בסדר, אז למה לעזאזל חצי מהזמן  אני מרגישה שהכל, אבל הכל הוא לגמרי ‘הכל חוץ מבסדר’?!

לא בא לי שירחמו עלי, או יתייחסו אלי בצורה מיוחדת, או מוזרה, ואני יודעת שלאנשים יש רתיעה ממי שמודה בפניהם שהוא לא ממש מרגיש בסדר. לא כולם יודעים מה לעשות עם זה, וכשזה רגשי זה עוד יותר מרתיע כי אין להם למה להתייחס, וזה בלתי נראה, אז הם תופסים מרחק, פשוט כי לא נוח להם עם כל המצב הזה. סוג של מצפים ממך להיות כמו שהיית תמיד, כי קשה להם עם השינוי (כאילו שלי זה קל).

אז אני מתהלכת לי ככה בעולם, חיצונית אני נראית בסדר גמור, מתפקדת, מתנהלת, עושה דברים, יוצאת. אבל באותו זמן, בראש שלי, עוברות כל כך מחשבות שמצליחות לטלטל אותי, לעכב אותי, להעיק, ובדרך כלל הן גם מביאות איתן תחושות פיזיות מאוד לא נעימות.

מה עושים עם כל זה? וואי, הלוואי שזה היה קסם. בחיי. הלוואי הייתי יכולה לעשות הוקוס פוקוס (או לא אני, אפשר שזה יהיה באמת קוסם או משהו כזה) ולהחזיר את עצמי לעצמי, ולהרגיש טוב, פשוט להרגיש טוב. לקום בבוקר ולהיות רגועה, להעביר את היום ולהיות רגועה, לבלות ערב רגוע, ובכלל, לחיות את חיי בשקט ובשלווה בלי להרגיש שכל שניה יכול לקרות לי משהו ממש נורא.
אבל זה לא קסם, לפחות לי לא ידוע על אחד כזה (ואם מישהו מכיר משהו, אשמח לשמוע), מה שאומר שאני עוברת תהליך, והוא ייקח זמן, אבל עד שלא אבין ואפנים את זה שהוא ייקח זמן, כנראה לא אצליח לעבור את המשוכה הראשונה שלו.

ומשום מה, זה מה שהכי קשה לי עכשיו לעשות.

אז החלטתי פשוט לכתוב את מה שעובר עליי לאחרונה, אולי זה יקדם אותי איכשהו.

life is life (800x800)

מה שקורה איתי כשהחיים ממשיכים

ובכן, להלן תובנות שאספתי בשבועות האחרונים:

קשה לי עם תהליכים שלוקחים זמן. אני בנאדם של אינסטנט.
בפועל זה רק מעכב את התהליך, כי כשמטרה היא ללמוד לנהל את המחשבות, אבל בעצם אני רק רוצה שכל זה יעבור כבר, אני נכנסת למצבים של עודף-ניהול-מחשבתי וזה רק מעמיס עלי רגשית יותר ומכביד על המערכת שנכנסת לסטרס שוב ושוב.

לחיות עם חרדה בריאותית זה בעצם להרגיש חולה רוב הזמן. כמות הסימפטומים הרפואיים שהיו לי בשבועות האחרונים לא מביישת, באמת. והקטע המבאס הוא שבגלל שאני “לא רוצה להיות החרדתית ההיפוכונדרית ההיא”, אני מנסה בכוח להשתיק אותם או להדחיק אותם או לא להתייחס אליהם, מה שהרבה פעמים גורם להם רק להתגבר כי לא באמת התייחסתי וטיפלתי בבעיה באותו רגע, אלא ניסיתי להעלים אותה. ומה אם זה סימפטומים אמיתיים בכלל?! אז להעלים אותם? או לא?. מתיש.

עייפות היא חברתי החדשה. לא יודעת אם זה מהכדורים לדילול הדם שאני לוקחת, או מהסטרס הנפשי שאופף אותי רוב היום, אבל אני עייפה, כל כך הרבה יותר מבעבר. עייפה בבוקר, עייפה בצהריים. בכלל, אני בנאדם עייף מהלך. (אגב, יש מצב שזה גם בשל העובדה שאני פשוט הולכת לישון ממש מאוחר וקמה מוקדם וישנה מעט שעות בלילה..)

שינויים ספונטיים בלו”ז הפכו לחלק מהשגרה. או ליתר דיוק – ביטולים ספונטניים של עניינים שנקבעו לי בלו”ז. בעיקר אם זה בערב וכולל הרבה אנשים. איכשהו בתוך כל העניין הזה התחלתי להרגיש חוסר ביטחון להיות מחוץ לבית בשעות הערב. אני יכולה למצוא את עצמי באיזה מפגש שממש רציתי להגיע אליו, ותוך כדי ההמולה לחטוף התקף חרדה. זרמי חולשה בכל הגוף, קושי לנשום, רוצה רק לחזור הביתה לאיש שלי ולמקום המוכר.
אה כן, זה מבאס. מאוד. לא הצלחתי עדיין לשלוט בזה כל כך, אבל מקווה שכאן הזמן יעזור.

בערב יותר קשה. ובהמשך לסעיף הקודם, באופן כללי יותר קשה לי בערב, כאילו שיש משהו ברגע שיורדת השמש והחושך עולה, שמגביר את רכיב החרדות אצלי. זה יכול לבוא בצורה של סתם תחושה כללית לא טובה באוויר, או שאחד הסימפטומים הפיזיים הולך ומתגבר ואני מתעמקת בו ואז מתחיל מעגל הקסמים של הפחד מביא את הכאב מביא את הפחד וכו’.

בכי. כל הזמן. בהתחלה כמעט ולא בכיתי. בזמן האחרון אני בוכה כל הזמן. מכל דבר קטן, אפילו מחשבות קטנות כאלה של היומיום. נו מילא, האמת שעם זה אין לי בעיה, אני בנאדם שאוהב לבכות, זה משחרר נפשית ופיזית.

חרדה זה לא דיכאון. נכון שהרבה פעמים מזכירים את זה יחד, אבל זה לא אותו הדבר. אני לא מדוכאת, אני לא בודדה, אני מתפקדת, נהנית מדברים, פשוט הרבה פעמים כל זה מלווה בנשימות כבדות, חולשה, כאבים בכל מיני מקומות, חוסר תחושה וכו’.

ידע זה כוח #1. כל עוד לא קיבלתי אותו מגוגל. בואו נגיד שאם תבדקו את היסטוריית החיפוש שלי בשבועות האחרונים, יש מצב שתגלו שמות של בעיות רפואיות שלא ידעתם שקיימות. אינספור חיפושים, קשת של תחומים, בעיות מכל הסוגים.
כן, אני יודעת שזאת טעות לבדוק דברים רפואיים בגוגל.
לא, עדיין לא הצלחתי להתגבר על האינסטינקט שבהקלדת הבעיה בשורת החיפוש.

ידע זה כוח #2. אחרי כל הסיפור שהיה לי, מצאתי שאני נמנעת מלשאול מה יש לי בדיוק, נמנעת מלהבין, נמנעת מלחשוב על חוו”ד נוספת וכו’. כאילו מרוב הפחד שיגידו לי דברים שאני לא רוצה לשמוע ולא יכולה להכיל, העדפתי לשבת בשקט בחושך עם המחשבות הפחדניות שלי על כל הדברים הגרועים ביותר. בסוף, כשהלכתי לרופא והעזתי לשאול, גיליתי להפתעתי שהשיחה די הרגיעה אותי ועשתה לי סדר בראש.

הכל יחסי. את זה אני חייבת להזכיר לעצמי יותר, ברצינות. זה כל כך נכון, וזה מרגיש לי כל כך חשוב בדרך להחלמה מדברים כאלה. כשאני מסתכלת אחורה על פחדים שהיו לי בהתחלה ורואה שהיום הם קצת פחות מטרידים אותי, זה ממחיש את זה יפה מאוד. שהכל עניין של זמן ומה שאז היה נראה לי נורא ואיום, היום למדתי לחיות איתו בשלום, אז היי – יש סיכוי שגם עם זה אני אצליח להתמודד בסוף.

לקחת את הזמן בכל הקשור לעבודה. חשבתי שאני אחזור לפעילות עסקית יחסית מהר, ואז גיליתי שאני לא מצליחה. בהתחלה עוד ניסיתי לחפור בזה ולהבין למה ומה קורה איתי, ואז אמרתי שאני משחררת. פתאום היה לי הכי כייף לעשות רק את הדברים הקטנים, הבסיסיים, להיות יותר בבית עם הילדים. אני מאמינה שזה כרגע מה שנכון עבורי.

להתרכז במה שאני אוהבת ועושה לי טוב. לנגן, לראות טלוויזיה, להיות עם הילדים, לנוח, לפתח את הבלוג שלי, לשחק כדורשת, לפגוש חברות. נו, אתם יודעים, דברים שכיף לעשות. ככל שאני משקיעה בדברים מהסוג הזה אני מרגישה שיותר טוב לי ורגוע.

יש לי בנזוג מדהים ומשפחה מדהימה. טוב זאת מסקנה ידועה מראש, אבל באמת. הייתי חייבת להוסיף. אין דברים כאלה. כמות התמיכה שאני מקבלת, אפילו אם אני לא ממש מדברת ומבקשת, זה לא ייאמן. והאיש שלי האהוב, עצם הנוכחות שלו מרגיעה אותי כל כך, שאני מרגישה שהוא כמו הבסיס האיתן שלי, או השורש היציב הזה, שעוזר לי להתחבר חזרה אל הקרקע. מודה על זה כל רגע.

בקיצור, הכל להיט כמו שאתם מבינים.
נראה לי שכרגע אני בעיקר אתן לזמן לעשות את שלו, במקביל לעבודה שאני אעשה. יש דברים שרק הוא יכול לרפא אני חושבת.

מוזמנים לחזק, לתמוך מרחוק ולכתוב לי שזה קרה גם לכם ובסוף זה עובר.

עוד מהבלוג של נירי שאול

תצוגה מקדימה

שבוע האופנה - המעצבים המבטיחים

Upcoming Designers  תצוגת המעצבים המבטיחים שנערכה השנה בחסות מפעל הפיס, כללה 8 מעצבים שזכו במלגה בסך 150,000 שקלים להעמדת הקולקציות ובהדרכה של מנטור צמוד. המעצבים, בהחלט מבטיחים, הצדיקו לחלוטין את הבחירה בהם ועיצבו קולקציות...

תצוגה מקדימה

אזור התעשייה / בר וילהיים – דוגמנית בינלאומית.

היא פותחת לי את הדלת, 180 ס"מ של יופי טבעי פלוס חיוך מקסים, איך ידעתי שאני אתאהב בה גם במציאות! תכירו את בר וילהיים, דוגמנית ישראלית בינלאומית, שצמחה כאן בשקט בשקט בשנתיים האחרונות וכיום עובדת בכל בירות האופנה הנחשבות...

תצוגה מקדימה

איך לעזור לילדים שלנו לאהוב את עצמם קצת יותר?

בתקופה האחרונה הרשת גועשת לי קצת יותר מהרגיל.. קמפיין נגד השמנת ילדים, פוסטים נגד תעשיית האופנה המכתיבה מודלים בלתי אפשריים לחיקוי, כתבות נגד אכילת בשר, נגד אכילת ממתקים, נגד אכילת מוצרי חלב, נגד פוטושופ, שלטי חוצות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה