הבלוג של נירי שאול

על אופנה וגעגוע, וגם על החיים

אמא לשניים, אישה לאחד. גרה ברעננה, חולמת על לונדון ומנסה למצוא רגעים קטנים של נחת במירוץ הגדול של החיים. עוסקת בייעוץ תדמית עסקית, הגשמה עצמית, וגם מתופפת, כותבת, ועושה רק מה שאני אוהבת. לאתר שלי: http://www.nirishaul.co.il/ לעמוד... +עוד

אמא לשניים, אישה לאחד. גרה ברעננה, חולמת על לונדון ומנסה למצוא רגעים קטנים של נחת במירוץ הגדול של החיים. עוסקת בייעוץ תדמית עסקית, הגשמה עצמית, וגם מתופפת, כותבת, ועושה רק מה שאני אוהבת. לאתר שלי: http://www.nirishaul.co.il/ לעמוד הפייסבוק: https://www.facebook.com/NiriShaulBusinessImage

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מדצמבר 2012

גם לנו היה נשף סיום תיכון, אז אני הכי מבינה את הצורך לחגוג, אבל היה לנו נשף צנוע, והתעסקנו בעיקר בליהנות ולא בלהוציא כספים ולהפיק מגה-אירוע ראוותני.. אני מודה שקשה לי עם כל ההוצאות האלה והנשפים הגדולים, זה מרגיש לי כאילו הדברים החשובים באמת נדחקים הצידה. וזה לא אומר שלא צריך לחגוג, פשוט, אולי כדאי למצוא דרכים יצירתיות ולחגוג צנוע יותר. ואולי אני סתם אמא זקנה בת ארבעים שמתגעגעת לתקופה שהכל היה יותר פשוט…?

21/06/2017

סיימתי תיכון לפני 22 שנה, ב-1995. וואו, אמנם חגגתי ארבעים לא מזמן אבל דווקא ה “לפני 22 שנה” הזה גרם לי להרגיש פתאום הכי זקנה.. טוב, הכל בסדר, אני הכי נהנית להיות בת ארבעים.

בכל אופן, נחזור לעניין, כיאה לתיכון רענני חדש (היינו מחזור ב’ של התיכון), שהתהדר בתדמית של תיכון חדשני עם שם של קהילת תורמים אמריקאית ושיטות לימוד קצת יותר ליברליות, והיה באמת סוג של בית שני, מאוד פתוח וקהילתי, כזה שנותן מקום מאוד גדול לרצון התלמידים והיכולת שלהם לבחור עבור עצמם ואף מעודד אותם לפתיחות מחשבתית, אז כיאה לתיכון כזה, רוב הזמן חיינו קצת בסוג של סרט שאנחנו נמצאים באל.איי (אלה היו שנות הזוהר של בוורלי הילס 90210, אז בכלל עפנו על עצמנו), וכשהגיע סוף יב’, ארגנו לנו “נשף” סיום.

עכשיו, תבינו, השנה היא 1995, אז לא היה דבר כזה “נשף סיום” או “פרום” בארץ, היו כל מיני מסיבות על הבמה של ביה”ס או באולם הספורט, היו ריקודים וסרט והצגה מול ההורים, וגם את זה היה לנו, אבל עבורנו, החגיגה הרצינית היתה הנשף הזה.

כמה חיכינו לרגע, אני זוכרת שאני וטלי התחלקנו לזוגות עם שני החברים הכי טובים שלנו (למרות שלא היינו בני זוג), כדי שנגיע ארבעתנו יחד ל”נשף” בסגנון הכי אמריקאי שאפשר.

נסענו יחד, באוטו של אחד ההורים, לבריכה של מלון השרון בהרצליה (מקום צנוע לכל הדעות), שם היה ה”נשף”. אירוע נחמד ולא ראוותני מדי, בעיקר ריקודים וצחוקים וכיבוד, ובאמת אווירה טובה של חופש והתחלות חדשות ופחד מהלא נודע שעומד ומרחף מעלינו בדמות תאריכי הגיוס שלנו.

לבשתי שמלת מקסי מהממת שהיתה של אמא שלי, עם קשירת קולר בצוואר וגב חשוף, חברות שלי חלקן לבשו שמלות מהבית, חלקן קנו שמלה חדשה, אבל הכי בקטנה וכזאת שיוכלו ללבוש גם אח”כ, והבנים לבשו מכופתרת וז’קט. ולא היו זרים על היד ולא מעצבי שיער ומאפרות, ולא היו שמלות באלפי שקלים או חליפות חתן, והיה לנו הכי כיף בעולם.

pexels-photo-263953 (633x640)

אז כן, אני מבינה את הרצון הזה לחגוג ולעשות משהו קצת אחרת, להתכונן, להתרגש, ולעוף על החופש, אני הכי מבינה בעולם, אני פשוט לא מבינה את כל הבלגאן הראוותני וההוצאות האינסופיות שהפכו את האירועים האלה למשהו חומרי ומנצנץ עם לימוזינות ואולמות חתונה ושטיח אדום.

נכון, תקופה שונה, היום זה אחרת, אבל תכלס, אולי זה אחרת אבל גם היום יש את אלה שלא יכולים לשאת בהוצאות, וגם היום יש את אלה שאולי אפילו לא באים בגלל זה בכל מיני תירוצים… ואני לא יכולה שלא לחשוב על זה שמקדשים פה משהו כל כך ראוותני וחומרי בשם הצורך הכי טבעי ובסיסי של לחגוג את החופש ואולי זה הזמן לעצור ולחשוב איך אפשר אחרת.

תחגגו, הכי תחגגו בעולם, אבל תחגגו צנוע, תחגגו בדרכים יצירתיות, תעשו על הדרך משהו לקהילה, לא יודעת, קחו את זה למקום אחר.. בטוחה שיש בארץ גם מקומות שבהם חוגגים אחרת.

ניסיתי לחשוב למה זה כל כך מפריע לי.. נראה לי שזה בעיקר בגלל שהיום, כשאני אמא לילדים ואני רואה כמה אנחנו עובדים קשה כדי להקנות להם ערכים ולנסות להעביר להם את המחויבות והאחריות לקהילה, לראות גם את מי שנמצא בשוליים, ולנסות לבנות פה משהו טוב, זה מרגיש לי פתאום כל כך בזבזני וראוותני, ובעיקר היום, כשאני רואה הבדלים כל כך גדולים ברמות חיים של אנשים בסביבה של הילדים, בא לי שילמדו לראות תמיד את אלה שלא יכולים וירצו לשפר, וכשאני רואה נשפי ענק כאלה, שמביאים איתם ים של הוצאות והתעסקות בלתי נגמרת בכל מה שנכנס תחת הקטגוריה מי השקיע יותר ולמי יש יותר גדול, זה מבאס אותי, כי בא לי שהילדים שלי יחגגו קצת יותר צנוע ויהיו רגישים לכל מי שנמצא בסביבה ויתעסקו בעיקר בלהיות מאושרים ולא בלהוכיח לחבר’ה מה יש להם וכמה.

*

מצחיק, או אולי קצת מבאס, אין לי אפילו תמונה אחת מהנשף הזה… לא יודעת איך נראיתי, לא זוכרת מה לבשו החברים, יש לי רק כמה זכרונות מעומעמים של מסיבת ריקודים, מופע קפוארה (וואט?) וילדים שעפים למים בסוף המסיבה… לפני האינטרנט והסמארטפונים לא ממש היה תיעוד אונליין של האירוע.. ואולי זה עדיף, שהתעסקנו בעצמנו ולא בפלאפונים שלנו או בתיעוד בסנאפצ’אט..

ואולי כל הפוסט הזה הוא בכלל געגוע למה שהיה פעם. אבל אתם יודעים, זה שזה היה פעם לא אומר שזה לא טוב.

תחשבו על זה.

עוד מהבלוג של נירי שאול

תצוגה מקדימה

שבוע האופנה - המעצבים המבטיחים

Upcoming Designers  תצוגת המעצבים המבטיחים שנערכה השנה בחסות מפעל הפיס, כללה 8 מעצבים שזכו במלגה בסך 150,000 שקלים להעמדת הקולקציות ובהדרכה של מנטור צמוד. המעצבים, בהחלט מבטיחים, הצדיקו לחלוטין את הבחירה בהם ועיצבו קולקציות...

תצוגה מקדימה

אזור התעשייה / בר וילהיים – דוגמנית בינלאומית.

היא פותחת לי את הדלת, 180 ס"מ של יופי טבעי פלוס חיוך מקסים, איך ידעתי שאני אתאהב בה גם במציאות! תכירו את בר וילהיים, דוגמנית ישראלית בינלאומית, שצמחה כאן בשקט בשקט בשנתיים האחרונות וכיום עובדת בכל בירות האופנה הנחשבות...

תצוגה מקדימה

איך לעזור לילדים שלנו לאהוב את עצמם קצת יותר?

בתקופה האחרונה הרשת גועשת לי קצת יותר מהרגיל.. קמפיין נגד השמנת ילדים, פוסטים נגד תעשיית האופנה המכתיבה מודלים בלתי אפשריים לחיקוי, כתבות נגד אכילת בשר, נגד אכילת ממתקים, נגד אכילת מוצרי חלב, נגד פוטושופ, שלטי חוצות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה