Saloona

אחד הבחורים היותר אהובים עליי, נוהג להקניט אותי קשות בעניין חיבתי לקצת סטייל. ‘מותגית‘, הוא מפטיר לעברי, כשאני מסרבת להתיישב בבית קפה אחד ומעדיפה אחר, בטענה שלקפה שהם מוזגים יש מוניטין משובחים בהרבה. בית הקפה הוא עניין פעוט בתוך יחסינו המורכבים, שבמסגרתם הוא אינו נלאה מלהוכיח לי שאני תינוקת שנשבתה בידי פרסומאים ותועמלנים, ואילו הוא

בזמן האחרון התחיל לרדת לי האסימון. אני מתה על הביטוי הארכאי הזה, שכבר לא אומר דבר לבני בן ה-8. גם הגדול, בן ה-15, מבין למה אני מתכוונת, כי פעם הסברתי לו למה שימשו האסימונים. הוא כבר נולד בעידן הטלכרד. על כל פנים, האסימון הזה קשור במה שנהוג לכנות הליך הפרישה מהחיים, שאיכשהו אמור להיות קשור

אני מאוד אוהבת את נופר גלפז. לפעמים אני הולכת לחנות שלה רק בשביל לנשום קצת יותר עמוק ולהרגיש טוב. מזל שאני אוהבת אותה, כי אנחנו עובדות באותו הבניין, היא בקומת הקרקע ואני בקומה הראשונה. כך שכל בוקר כמעט אני עוברת ליד החלון ראווה ויוצא שלפעמים גם שלוש או חמש פעמים ביום. בדרך כלל אני מציצה,

בבוקר של ערב ההפגנה למען הסדרת שהותם החוקית של ילדי האזרחים הזרים, הדלאי לאמה העלה סטאטוס נבואי בעמוד האוהדים שלו. טוב, לא ממש נבואי, כי די פשוט להתחבר בכל יום נתון, מכל מיני פינות, לסטאטוסים שלו. בתמצית, נאמר שם (ובתרגום חופשי), שכל מי שחרד אך ורק לטיבם של חייו הוא, יסבול בסופו של דבר. וכל

מדי קיץ, עת יולי המתרתח נותן לחיצה על דוושת הגז, אני מציינת לי בחשאי את "יום הבחירה שלי". זהו מועד לגמרי פרטי, שלא חשוב בו במיוחד התאריך, רק חשוב לזכור איך הגענו עד הלום ובמה זה היה כרוך. ההלום, הוא כמובן בואו של השלום. זה שמתחיל מבפנים. או ליתר דיוק, קץ הסכסוך שניטש שנים. מצד

אחת העצות היותר שימושיות שקיבלתי פעם בסדנת מדיטציה, היא לא לשכוח שכל התירגולים הללו שבהם אנחנו נעזרים הם לא יותר מכלים, שכדאי להשתמש בהם כל עוד הם מועילים. אחד התרגולים היותר מעולים שאימצתי לפני שנים רבות, לקוח מתורת הפנג-שווי ועד כה לא מצאתי לנכון להיפטר ממנו, כי הוא מוכיח את עצמו להפליא. את העיקרון הזה

הצעדה למען שיחרורו של גלעד שליט נכנסת, נכון למועד פרסום שורות אלה, ליומה הרביעי. זהו, באופן כלל לא מפתיע, מפגן מרשים של סולידריות אזרחית. גופים כלכליים, אזרחים מפורסמים ואלפי אנשים שהחליטו לא לשבת בחיבוק ידיים, פוסעים יחד באקט שאיש אינו יודע אם אכן יוביל להכרעה, ששתי ממשלות מכהנות מנסות להתחמק ממנה. רבות דובר במניעים, במהלכי

אם ישנו לקח רוחני שאת לומדת היטב כשאת עוסקת באפנה, הוא ששום דבר, אבל באמת באמת שום דבר, לא ישאר כמות שהוא. השינוי התכוף, המתמיד, בהרגלים שאימצנו והתקבענו בהם הוא בלתי נמנע, שכן על קוצר הרוח כלפי המוכר כבר ועל התשוקה להתחדש, מבוססת כל התעשייה הזאת – שמוכרת לבד מאשליות, גם משהו ללבוש. המתקדמות בשנים

"חשבתי שזה בלתי אפשרי בשבילי להיות האדם שאני חושב שאני, לא האדם שאני רוצה להיות, אלא האדם שאני חושב שאני עכשיו, ולאכול בשר, או לפחות לאכול אותו בלי לחשוב על זה…” הסופר ג‘ונתן ספרן-פויר בראיון לחיליק גורפינקל במגזין האינטרנט "אחר". הספר החדש יחסית של ג‘ונתן ספרן פויר, “לאכול בעלי חיים", שתורגם לאחרונה לעברית, אוחז 350

חבר שלי רני ואנוכי קרועים על הסדרה "עד החתונה". כמעט כל הדמויות מעוררות בנו חיבה והזדהות ואנחנו יכולים להעביר ערבים בניתוח האישיות של הנפשות הפועלות בשגגה ובתבונה. ברשימת הפייבוריטיות שלי, למשל, נמצאות חלי גולדנברג ומיקי קם, בעיקר בשל היכולת שלהן לעצב, בסיוע התסריט האינטילגנטי, דמויות אמינות, משכנעות ונוגעות ללב של נשות פרברים, שבגיל חמישים ומשהו