Saloona

• >> נילי לנדסמן, 16/05/2010
• 4 תגובות
• 0

לפני קצת פחות מעשר שנים, אחרי שהתברר שהבאג של חילופי המיליניום היה בבחינת התראת שווא, החלטתי להפסיק לחכות לאות משמיים והתחלתי לעשות יוגה. זה היה פשוט בדיוק כמו שזה נשמע. כל מה שהיה צריך זה להתייצב בזמן לשיעורים. מצד שני, זה הלך והסתבך, כי גיליתי שאפילו המשימה להתייצב בזמן לשיעורים - כל שכן לשנות את הרגלי השינה, האכילה וההתמכרויות - נתקלת בסבך של קשיים אמיתיים ומדומים.

כשאת מחליטה לשנות את המסלול בו התקדמו חייך בנינוחות וביטחון יחסיים, לאותת ולעבור בזהירות לכביש אחר, שאינו עוקף ואינו מקצר, נדרשת ממך מידה לא מבוטלת של נחישות. גם אשה שתוקף רשיון הנהיגה שלה פג (בשל הזנחת תשלום השוברים) ושבעצם לא ממש מימשה את האישור שניתן לה מהמדינה לנהוג בכבישי הארץ, מבינה שעל מנת לתמרן את דרכך בכיוון ההפוך לזה שבו כל סובביך נוסעים, את נדרשת לחרף את נפשך.

אז הבנתי שאני צריכה לתלות את נעלי העקב.

לא שהייתי אי פעם בחיי בחורה שמתהלכת דרך קבע על עקבים גבוהים. בת כפר, אנוכי, שהעבירה חלק ניכר מחייה בשיטוטים ברגליים יחפות או במגפי רפתנים. אך היות שהגעתי אל הכרך הגדול בתחילת שנות ה-80 והליכה ברגליים יחפות נחשבה בקרב החוגים המבינים והקובעים לאקט מאוס להחריד, הפנמתי היטב את התקנות החדשות סטייל דבי הארי. חצאיות קצרות, תסרוקות קיצוניות ונעליים שהופכות אותך למורמת מעם. כבר אז חשבתי שהמועדונים הם המקומות היחידים, שאיכשהו הגיוני לנעול בגינם מנעלים כאלה לא סבירים. מסתירים לך פחות.

תל אביב של שנות התשעים סגדה לעקבים גבוהים. סטילטו למדנו לכנות אותם, בלווית ההיגוי האיטלקי. זה נשמע טוב כשזה התמלמל מתוך שפתיים משוחות בליפסטיק מהסוג הכבד. הן האריכו אותך, גרמו לשרירי הטוסיק שלך להתכווץ בחינניות ויכלו לחולל נפלאות בשמלה קצת סתמית או בג‘ינס. האופציה האחרת, הבלתי נסבלת, היתה סניקרס. מדי פעם הייתי מתנודדת עליהם, כמה שהם לא היו רחבים, העקבים, ומרגישה שהחיים הינם מרחב שופע מהמורות.

ואז הגיחו שנות האלפיים ואי אפשר היה לנוס מהן. כולן התנשאו עליהן באירועים, כמו הודאה פוסט פמיניסטית באי יכולתנו לסרב אחת ולתמיד להזדמנות להתנהג בטיפשות. כי באמת, אין דבר תמוה מאשה שבוחרת לצעוד בנעלים לא נוחות בעליל, שמחבלות קשות בתפקודו התקין של עמוד השדרה שלה ושבמקרה של אזעקת אמת, כאשר יעמדו לרשותה רגעים ספורים, אין מצב מגיעה עליהן למקלט הקרוב לפני שהפצצה תיפול.

אבל היוגה שיחררה אותי מהויכוח הניצחי שלי עם עצמי. לפחות במחלקה הזאת, של הנעליים בעלות העקבים הגבוהים. המשכתי בפולחן היופי שלי שגם הוא לא בול סדיר. לצבוע שיערות, למרוט אחרות, לבקר אצל המניקור-פדיקור ולרכוש פה ושם שמלות, אבל את הנעליים, שהיו יכולות לגרום לכל זה להיראות פי אלף יותר מהז‘ורנל, זנחתי.

אם יש משהו שיוגה מלמדת אותך, זה לבחון כל הזמן את האופן שבו את פוסעת על פני האדמה. כשאת, מצידך, רוב הזמן מעדיפה לרחף בחלל של מחשבותיך. האופן שבו אנחנו עומדות, הולכות, נעצרות, מחכות, ממהרות או מאיטות יכול ללמד אותנו הכל על עצמנו. בהנחה שנחליט שאנחנו באמת מעוניינות.

מצד שני, גם כאשר נבין דבר או שניים על נטייתנו לרוץ קדימה או להשתרך מאחור, ללכת בקומה זקופה או שפופה וננסה להכניס שינויים בהרגלי היציבה והתנועה, לא בקלות נשתחרר מהנטיות וההתניות שלנו.

אבל אם כבר להתאמן על הליכה, עם שתי רגליים הניצבות היטב על הקרקע, בשבילי החיים, למה לא להתחיל בתנאים הכי אופטימלים?

אני מניחה שיש כאלו שיגיעו להארה-שחבל-לכן-על-הזמן, כשהן מיתמרות על עקבי מסמרים. וכמובן שאני מודעת לעובדה שבהודו הקדושים הולכים עדיין יחפים. לחדול לנעול נעלי עקב נראית לי החלטה שמתאימה בעיקר לי ולכפות הרגליים הרחבות (או אם תעדיפו, הפתוחות) שנהיו לי מרוב תרגול. לא למי שמרגישה בנעליים הללו בנוח. ובכלל, הנעליים הללו הינן רק כלי, שנועד לסייע לי לכוון  קצת יותר את עצמי ביחס לכיוון שבו אני מבקשת לנוע, וגם את הכלי הזה אצטרך מן הסתם להשליך בבוא היום.

לכן, אם במקרה תראוני צועדת מתנודדת על נעליים, שמסמלות עבורי את הקושי להשתחרר מהתלות אשר פיתחתי כלפי תפקיד שכבר מזמן אינו הולם אותי, אל תיראוני שאני חוזרת בשאלה, יתכן שסתם החלטתי לי להשתעשע קמעה.

• תוכן לא ראוי
• 4 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות