Saloona

• >> נילי לנדסמן, 06/04/2010
• תגובה אחת
• 6

סלחו לי על הצרפתית, אבל למילה הזאת כנראה אין תחליף: פאסון.

הו הפאסון, והו הכמה קשה לשמור עליו. וכמה מעייף; לקום מדי בוקר, לצחצח שיניים, לשתות קפה, לעבור על כותרות היום ולהעיר את הילדים ולתקתק את היציאה. איפשהו, אחרי ההתלבטות אם לסמוך על התחזית ולקחת סוודר ולפני שמאתרים את הנייד והמפתחות שמצאו להם מקום מסתור נידח, בא הרגע הזה – שצריך ללבוש את הפאסון לפני שיוצאים מהבית.

הלב שלך שבור? את בסכסוך מתמשך ובלתי פתיר עם בן משפחה קרוב? עמדת שעה בתור לבדיקת דם בקופת חולים וכל הזמן נדחפו לפניך? קיבלת הודעה מטרידה על מצבך הבריאותי?

בינינו, מי צריך סיבה מוצקה כדי להקדיר פנים כל היום? למעט אנשים ממש מאורגנים על עצמם, שאיכשהו מתנהלים ביקום כשהם מצויידים במזג טוב ובציפיות מתונות, רובנו מוצאים עצמנו במאבק מתמיד לשמור על גישה אופטימית-למחצה, מלווה בארשת פנים הולמת.

האופציה האלגנטית

לא בכדי יצא לפאסון מוניטין משובח. הוא מאפשר לנו מרווח מסויים. הוא משמש כתחנת ביניים בין הדחף להתנהג כמו שמרגישים באמת לבין הבחירה בהעמדת הפנים. הפאסון הוא כמו משקיף או"ם, לא לוקח צד. את שומרת עליו כי את רוצה לשמור על עצמך. לפעמים מאנשים אחרים ולפעמים גם מעצמך.

הוא מיועד לשימוש בדרך כלל במצבי חירום, אבל לשמור פאסון זה יותר מלא להיראות הרוסה מעצב או אקסטטית מרוב שמחה.

לשמור פאסון זו עמדה. בה את מכריזה על עצמך כמי שמסוגלת להתאפק. שמבינה שלכל אחד ואחת – גם לזאתי שחייבת הבוקר לצחקק ללא הרף כי הרגע היא התאהבה בבחור קסום – יש צרות משלהם. זאת ההוכחה שהפנמת שלא את היא הציר שהעולם מסתובב סביבו. זאת האופציה האלגנטית, משום שהיא נסמכת על שליטה עצמית ועל יותר משמץ של ריספקט, לזולת ולפרטיות.

אנשים שמתחפרים בעמדה המתמרמרת על מר גורלם, הם מה שנקרא באנגלית כיפיית – באד וייבז. הם מזכירים לנו (ועל הדרך מאשרים את זה לעצמם) שקשה שם בחוץ ולא תמיד ישנו גמול על התנהגות טובה. מצד שני, אנשים שלא יכולים להחזיק את עצמם מרוב שהם מאושרים, הם לא החברה הכי מרתקת בעיר. בפאסון יש מסתורין ולו רק משום שהוא מסתיר.

נכון, קל מאוד גם לאבד אותו, אפילו אם המדובר כאלה שיש להם – מה שנקרא פאסון באופן טבעי, אבל מה שהכי יפה בעקרון הפאסון (ואני מקווה שלא תאשימו אותי בהיסחפות) הוא מראית העין שהוא יוצר, יכולה גם לחולל שינוי במזג האוויר הפנימי. יש לי חברה מצויינת שאמרה לי פעם בשעת משבר – “מותק, תזכרי את הפאסון, וכשאת יוצאת מהבית תתלבשי הכי יפה שאת יודעת. אמא שלי תמיד אומרת: ‘זה שאת מרגישה רע, לא אומר שאת צריכה להיראות רע’”.

אקט רוחני של גילוי כוחות הנפש

כן, כן, אני מניחה שפה הרגע שבו אני מסגירה עצמי כאשה שטחית וכקרבן של חברה שובינסטית, אבל מצאתי שהעצה הזאת ממש מחוללת ניסים. במעבר מהטרנינג לשמלה, מהכפכפים השלוחים לנעליים עם השפיץ, הליפסטיק, הטריק עם דיאלוג הצבעים שבין הצעיף והתיק, כל אלה וארשת הפנים ההולמת שאינה מסגירה מה באמת מתחולל בפנים, יכולים לגרום לך להרגיש פתאום קצת יותר טוב, כמו מי שאספה את עצמה ויוצאת בגו זקוף לחזית והיא מתכוונת להמשיך לחיות וממש טוב.

לכן, כשאת הולכת על חשיבה פוזיטיבית, אל תשכחי לקחת איתך את הפאסון יחד עם הליפסטיק, והשתדלי לא להתאמץ עליו יותר ממה שצריך. אמרי לעצמך שזוהי דרכך לא להיכנע לדכדוך, לרחמים העצמיים, לעגמת הנפש ולתסכול. שאת מתייצבת מולם ומחזירה מלחמה שערה. וכך, זה יכול להיחשב לך כאקט רוחני של גילוי כוחות הנפש. ואקטים כאלה, בל נשכח, הינם בעלי אותו אפקט שיש להפקדה בבנק.

על הדרך, הם מזכירים לנו לא להיסחף לשום חוף נידח בנפשנו, על מנת שנמשיך לסגל לעצמנו את שיוויון נפש הקוסמי המיוחל.

• תוכן לא ראוי
• תגובה אחת
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות