• >> נילי לנדסמן, 15/06/2010
• תגובה אחת
• 2

"חשבתי שזה בלתי אפשרי בשבילי להיות האדם שאני חושב שאני, לא האדם שאני רוצה להיות, אלא האדם שאני חושב שאני עכשיו, ולאכול בשר, או לפחות לאכול אותו בלי לחשוב על זה…”

הסופר ג‘ונתן ספרן-פויר בראיון לחיליק גורפינקל במגזין האינטרנט "אחר".

הספר החדש יחסית של ג‘ונתן ספרן פויר, “לאכול בעלי חיים", שתורגם לאחרונה לעברית, אוחז 350 עמודים (כולל אינדקס) והינו, לפי גב העטיפה, מחקר על "הדרכים שבהם מצדיקים בני אדם את נהגי האכילה שלהם.” כמי שמתנדנדת כבר למעלה מעשור, בין הימנעות מאכילת חיות לאכילתן באורח מבוקר ככל שעומדת לי יכולתי, הבטתי בו ממושכות כל אימת שנתקלתי בו בחנויות הספרים. לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לקרוא אותו, אבל ידעתי שאני צריכה לרכוש עותק ממנו, אם אני האדם שאני חושבת שאני.

אילו הייתי האדם שאני רוצה להיות, אני רוצה לחשוב שהייתי עושה כמעשה מחבר הספר הזה. חוקרת את הנושא ביסודיות (אולי לא במסגרת תחקיר עיתונאי עצמאי, אבל לפחות בקריאה של פרסומים שוטפים בנושא) והייתי לוקחת את ההחלטה הזאת, לא לאכול חיות ודבקה בה, פעם אחת ולתמיד. אבל אחרי שקראתי את הראיון של ספרן פויר (הצמחוני אדוק) עם גורפינקל (זולל חיות מושבע) שבו הסביר המרואיין למראיין את עיקרון המידתיות - שלפיו צמצום של אכילת חיות יביא תועלת ענקית לנושא והוא המעשה הסביר עבור אותו מחנה שמתלבט מאוד בסוגיה הזאת – הרגשתי שלא נשקף לי איום של מתקפת נקיפות מצפון וקניתי אותו.

הוא מונח על יד מיטתי, בראש ערימת הספרים המסקרנים שנקנו במהלך שבוע הספר. אני אזדקק לשנת שבתון כדי לקרוא אותם, אבל אני תוהה במורך לב מסויים, באותם רגעים שבהם אני מדפדפת בו, אם אכן זהו עניין של זמן פנוי, בכל מה שקשור אל "לאכול בעלי חיים".

מעמודי הפתיחה ברור שהוא כתוב כך שחוויית הקריאה בו תהיה מענגת למדי. האיש יודע לכתוב היטב. הוא אליל ספרותי ולא בכדי. ואף על פי כן, האמנם אני מסוגלת להתמודד עם ההבטחה שמנוסחת על גב הספר שמחברו "חושף את האופן שבו ההצדקות הללו, מאפשרות לנו לשקוע בשכחה אכזרית.”

אני עדיין זוכרת היטב (למרות תסמונת השיכחה האכזרית) את התחושות שנשארו איתי אחרי (ובזמן שקראתי) שגמרתי לקרוא את "שנת הבשרים שלי" של רות ל. אוזקי. איך נשבעתי לעצמי שאמשיך לדבוק בנוהג המצטיין שלי להימנע מאכילת בשר בקר. ואיך התחלתי במשא ומתן עם זאת הצדקת שבתוכי, שמטיפה שלא מספיק לא לאכול פרות, גם תרנגולות ודגים הם יצורים חיים, שסובלים מעצם היותם נאלצים לשמש כמאכל לבני אדם.

וכרגיל, ברגעים של חשבון נפש, צצו ועלו התירוצים. ויש כאלה, יודע כל מי שהתנסה בלבטים הללו, למכביר. לרובם יש קשר לחולשת הרצון, לעצלות ולהתכחשות.

ספרן פויר, כמו פול האב והבת סטלה מקרתני, מציעים לאנושות המתייסרת את אופציית המידתיות. אבל המידתיות, שמתחשבת כל כך יפה בקושי שלנו לגלות עקביות, עדיין משאירה אותנו עם הדילמה שניסח כה יפה הסופר האמריקאי הנערץ: האם אנחנו האנשים שאנחנו חושבים שאנחנו, שממוקמת בתבונה רבה לפני השאלה, האם אנחנו האנשים שאנחנו רוצים להיות.

כי לרצות להיות, זה עסק די פשוט. את עומדת בנקודה אחת ונושאת עיניים לאחרת, מרוחקת ממך. ואת מודדת את הפער, כמה התרחב כמה הצטמצם, בין מי שאת מייחלת להיות לבין מי שאת כעת. אבל מה את יודעת על מי שאת כעת? על זו שלכאורה משפרת את דרכיה? שלומדת מהנסיון ומהטעויות? זו שמחשיבה את עצמה אדם נאור, רגיש לסבל ושוחר חופש ושלום. שרוצה לראות בעצמה אשה שאינה אטומה לזולת, שאינה חיה בהונאה עצמית והינה בעלת משמעת עצמית?

קראתי פעם בספר הדרכה ליוגה משפט נהדר. הצרה שאני לא מצליחה, למרות נסיונות רבים, לאתר אותו שנית בספר ההוא ולכן אני מצטטת מהזיכרון ומבלי לתת קרדיט. נאמר שם שעד גיל ארבעים אנחנו עסוקים בעיצוב זהותנו העצמית, בלגבש לעצמנו מי אנחנו. ומגיל ארבעים אנחנו מוזמנים להטיל ספק בכל הסיפורים הנחמדים הללו שהמצאנו לנו. זה נשמע לי כמו רעיון מעולה, להטיל ספק בעצמי בכל פעם שאני אומרת "אני לא בנאדם כזה וכזה”. ובאותו האופן גם במשפט "אני בנאדם כזה וכזה.”

הספר של ספרן פויר נראה לי כהזמנות טובה לבחון את התהיות הלא תמיד נוחות הללו שעולות מתוך השאלה הכפולה, זו אשר נוגעת להווה וזו אשר מרחיקה ראות אל העתיד. נדמה לי שאין צורך להיאחז בהבטחת המחבר, שעצם העיסוק בתהיות הללו ישפר את מצבי. כך לפחות לכמה שעות, אגאל את עצמי מהשיכחה הזאת, שמסבה, כידוע, נזק מצטבר.

• תוכן לא ראוי
• תגובה אחת
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות