Saloona

• >> נילי לנדסמן, 05/07/2010
• תגובה אחת
• 1

אחת העצות היותר שימושיות שקיבלתי פעם בסדנת מדיטציה, היא לא לשכוח שכל התירגולים הללו שבהם אנחנו נעזרים הם לא יותר מכלים, שכדאי להשתמש בהם כל עוד הם מועילים.

אחד התרגולים היותר מעולים שאימצתי לפני שנים רבות, לקוח מתורת הפנג-שווי ועד כה לא מצאתי לנכון להיפטר ממנו, כי הוא מוכיח את עצמו להפליא. את העיקרון הזה אני מכנה ביני לבין עצמי – תשליך, ולפיו ראוי להיפטר מכל חפץ שלא משתמשים בו, או שהוא מסב לבעליו עגמת נפש כלשהיא.

כך יצא שהשלכתי מהבית שלי, במהלך חיי הבוגרים, אינספור פריטים. בגדים, ספרים, תמונות, כלים, צעצועים ורהיטים. לפעמים, במקרים של חפצים כבדים, מכשירי חשמל ואביזרים הנחוצים לגידול תינוקות, מסרתי לנזקקים. בגדים שלא היה בהם שימוש, מטעמים שונים, חילקתי לחברות או לבנותיהן. ואת הספרים והדיסקים שאין לנו חפץ בהם אני אורזת בשקיות ומתקשרת לרוד ידידי, הבעלים של בוק ג‘אנקי- חנות ספרים משומשים, בתמורה לזיכוי שבו אפשר בעת הצורך לרכוש אחרים.

עיקרון התשליך הוא מעולה, במיוחד כאשר הפריטים המיותרים מכבידים על הנפש ונושאים עימם זכרונות מעיקים או מציקים. מה גם שהנטיה לאגור, לשמור למזכרת או להיצמד לחפץ מסויים, מעידה בעיקר על אי הרצון להיפרד ממה שכבר אינו קיים בחיינו, שהוא לרוב קשור במערכת יחסים שניהלת בעברך עם אדם מסויים. לא פשוט גם להודות בפני עצמנו שפריטים רבים המצויים ברשותנו הם מוצגים מרשיעים לרגעי חמדנות, איבוד שליטה או בזבזנות, ואשר עצם השלכתם היא הוכחה לכך שלא באמת נזקקנו להם.

ואף על פי כן, ובכפוף לחוק המחזור, הג‘ינס שכבר לא הולמים אותי (וספק אם אי פעם הלמו) אבל יושבים נהדר על הבת של חברה שלי, הינם בבחינת מוצג משפטי ליכולת להתמודד עם הנטיה להתאהב בכשלונות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במתנות שהיו סמל לאהבה שלא עמדה במבחן המציאות. אם הם יוכלו להסב אושר למישהי אחרת (ולו רק בגלל שידה אינה משגת לרכוש לעצמה טובין שכאלה), הלא שהמרתי את המועקה שלי בנתינה שתעניק לי- וביותר ממובן אחד- קצת רווח.

במסגרת האירועים הללו של התשליך, יצא לי פעם להוריד לרחוב את אוסף הבשמים שלי, אותו צברתי בתקופה שבה שימשתי כעיתונאית הסוקרת תמרוקים. היה זה אוסף מרנין למדי. היו בו בקבוקונים יפי מראה ובהם אצורים ניחוחות שחיבבתי מאוד בצעירותי. חלקם היו תזכורת לנעוריי, אחרים ייצגו את ההזדהות עם מסרים שנטעו בי קמפיינים של חברות קוסמטיקה. כמה מהם גרמו לי להרגיש מאוד שווה, אחרים עוררו בי תימהון על טעמי הקלוקל. והם בהחלט קישטו מאוד בחינניות את המדף בארונית של המקלחת.

עד שהגיע היום שבו הבנתי שכל הניחוחות האלה מעוררים בי רתיעה. זה כנראה קשור לכל מיני תרגולים אחרים שחידדו את הרגישות לריחות. או שפשוט לא נזקקתי יותר לריח זר על גופי. למדתי להסתפק באלה הנידפים בעדינות משמן לוונדר של וולדה או שמן קוקוס של פוקה, ולחבב את ריחו של סבון טבעי (רצוי מסדרת הסבונים של ד"ר ברונר) המתערבב בריחו של הגוף כשהוא נקי. עם הזמן פיתחתי תשוקה לדיאודורנטים טבעיים שאינם מציעים ריח שתלטני והפסקתי לתעב את ריחה של הזיעה, שנוטה לבצבץ כאשר משתמשים בתכשירים שגאוותם היא על כך שהם אינם סותמים את הנקבוביות ומנהלים מלחמת חורמה בריח הגוף הטבעי. זה אולי מוזר, אבל התרגלתי איכשהו לעצמי כמות שאני.

עכשיו נותרה רק בעיה אחת, התובעת טיפול מיידי וכרוכה בהתמודדות עם אי הנוחות שמעוררים תכשירים עזי ריח המיועדים לשימוש לאחר הגילוח. באמת, אני תוהה אם לא הייתה ידינו במעל באותן שנים שבהן עמלנו לחנך את כל אותם הבחורים שסירבו להשתמש בדיאודורנטים. משום מה אלה לא הפנימו כראוי את ההדרכה וכמה מהם (שהם ידידים קרובים דיים כדי להחליף נשיקות על הלחי ברחוב) סבורים שאם לא יסתובבו עם בושם בעל נטייה אגרסיבית להבליט את נוכחותו, הם יחשבו למפגע תברואתי.

וכך, לאחר כל פגישה מקרית ברחוב, אני נתקעת איתם שעות בתוך האף. או ליתר דיוק, עם האפטרשייבים שלהם, שכל קשר בין הריח שהם מותירים למזכרת לבין הכמיהה ליצור מראית אף של אלגנטיות או איפוק, הינו מופרך מן היסוד. כל מה שהם מסגירים זה את ידו הקלה מדי על השפריצר של בעל התמרוק ואת אי ההבנה שלו לגבי חוקי ההופעה הבלתי נשכחת וכושר הפיתוי. לעיתים נדמה לי שהתהפכו פה לגמרי היוצרות, ואחרי שנים ארוכות שבהם גברים מחו על כך שנשים מתנכלות לחוש הריח שלהם כאשר הן נכנסות לחדר, מוצאות עצמן נשים נרתעות בסלידה לאחר שיצרו קירבה פיזית עם החתיך התורן.

לאור המגמה הזאת, מצאתי עצמי לכודה יום אחד בסיוט שבו איישו את המכונית הממוזגת קרוב משפחה ושני בניו המתבגרים. האוויר שנדחס בחלל הצר היה כל כך בלתי נסבל, מחמת הזוועות ששפעו השלושה על עצמם. הטפתי להם מוסר על שלרווחתם חטפתי מיגרנה שחיסלה כל סיכוי להידברות. הם נענשו על כך בחומרה ונאלצו לנסוע עם חלונות פתוחים עד היעד.

אי לכך, לא נותר לי אלא לפנות בקריאה נרגשת לאחיותיי הגולשות: אנא מכן, למדו את הבנים המתבגרים שלכן (או את החברים הצעירים שלכן) פרק בהלכות התבשמות. ספרו להם שעדיף להתקלח כמה שיותר ולסמוך כמה שפחות על עזרי ריח טקטיים. סייעו להם לבחור תכשירים לאחר הגילוח ודאודורנטים שהניחוח שלהם מזכיר בעדינותו וחיישנותו את זה של סבון נחמד ועניו. אם כבר הפסדנו במערכה על הבוגרים, לפחות נציל את הדור הבא מהפדיחה הזאת של בחורים שמדיפים ריחות בלתי נסבלים למרחקים ארוכים.

• תוכן לא ראוי
• תגובה אחת
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות