- בחדשות
- כסף וקריירה
- גוף ונפש
- באנו ליהנות
- תרבות
- משפחה
- אוכל
- אופנה ויופי
- יחסים
- בית
- פייסבוק
- ניוזלטר
- בלוגים
ללכת כי
>> נילי לנדסמן, 29/06/2010
תגובה אחת
הצעדה למען שיחרורו של גלעד שליט נכנסת, נכון למועד פרסום שורות אלה, ליומה הרביעי.
זהו, באופן כלל לא מפתיע, מפגן מרשים של סולידריות אזרחית. גופים כלכליים, אזרחים מפורסמים ואלפי אנשים שהחליטו לא לשבת בחיבוק ידיים, פוסעים יחד באקט שאיש אינו יודע אם אכן יוביל להכרעה, ששתי ממשלות מכהנות מנסות להתחמק ממנה.
רבות דובר במניעים, במהלכי יחסי ציבור וספינים, אבל זה לא משנה את התמונה שבה צועדים המון אנשים למען אדם אחד שנשללה ממנו זכותו להיות חופשי.
וזו תמונה מחממת לבבות.
האם היא תוליך לאן שהוא, האם היא תשיג את מטרתה?
האם זה משנה בכלל?
האם עצם ההצטרפות אליה הינו המעשה הנכון, בעבור מי שמאמין שאין נכון מהמשפט הזה, עליו חוזרים בימים האחרונים ללא הרף אנשים – שצריך לפעול במקום לדבר?
ברור שהדילמה אם להשתתף בצעדה למען שיחרורו של גלעד שליט ולהפגין בכך הזדהות עם הוריו ועם התביעה לשחררו, איננה מנת חלקו של מי שסבור שכלו כל הקיצים. כי מי שמאמין בחשיבותו של האקט, רק מפני שהוא המוצא האחרון לבטא בו את הכעס והמחאה על רפיסותה של ההנהגה הישראלית, בבואה להתייצב מול החלטה שאי אפשר לדחות אותה ולו ביום נוסף, יתכבד וייצא מביתו ויצטרף אל הצעדה.
אפשר לצעוד איתם גם רק צעד אחד קטן. אפשר לעמוד איתם כמה דקות בכיכר. זה כל מה שנחוץ. לא רק למענם של ההורים, או הפעילים, או המצטרפים החדשים, אלא למען עצמנו, כל אחד למען עצמו, ולו רק על מנת להרגיש שיש טעם, חייב להיות טעם, במעשים שאנחנו עושים, בימים המסויימים האלה שבהם צריך להחליט.
אחת לכמה זמן, תלוי בנכונות הבסיסית למעורבות אזרחית, נדרש אדם להחליט על פי צו מצפונו באשר להתנהלותו בתוך תנועה. בתנועה המונעת מכוח היחד, שההיסטוריה מלמדת שלעיתים הוא מסוגל להכריע גורלות.
זה קורה בימים של בחירות. ובימים של הפגנות. ולעיתים, נדירות יותר, זה קורה כאשר אדם אחד ובני משפחתו הקרובים שרויים בסבל ובמצוקה ואחרים מתגייסים לסייע להם, לעמוד מאחוריהם ולצידם, להביע הזדהות עם מצבם.
בדרך כלל כאשר מתגייס אדם למען רעהו, זה משום שהמשא שהאחרון נושא בנפשו מכביד עליו עד מאוד, נוגע ללבבו. משום שהאדם מסוגל להעמיד את עצמו במקומו של רעהו ולגלות חמלה כלפיו. וזהו רגע של חסד. היכולת לראות מעבר לעצמנו, להיות קיימים לא רק למען עצמנו ולמען הקרובים לנו.
המעשים הם שמגדירים אותנו בעולם. מי אנחנו ומה אנחנו חפצים להיות. אך האם אנחנו יכולים ליישר את הקו בין רצונותינו, אמונותינו והבנתנו כיצד עלינו להתנהל בחיינו, לבין מה שאנחנו עושים בפועל, מדי יום?
המעשה הוא שמביא איתו את ההשלכות שלו. מרגע שנעשה הוא חשוב קודם כל למי שעושה אותו. הוא נחוץ לו לאדם בעבור הדיון הפנימי שהוא מנהל, לגבי אופן הנוכחות שלו בעולם ולגבי טיבה של סולידריות עם האחר בעיניו.
ההימנעות, גם היא פעולה רבת כוח, היא הצהרה שחלקו של הנמנע לא יהיה עם מי שהחליט לעשות דבר מה. בין אם משום שמשך ידיו ופרש מכל הניסיון הזה להשפיע ולבטא את דעתו ובין משום שאינו מסכים לתמוך, כי אינו מאמין בצדקת אותו דבר מה.
אבל מי שמרגיש שבהתחמקות מהשתתפות בצעדה, הוא מסייע בעקיפין לאנשים הללו שם ליד השולחן, שמכריעים את גורלנו כאן, להמשיך להתחמק מהאחריות שלהם לגורלו של גלעד שליט, ימצא דרך לחבור אל התנועה הזאת שנעה לאיטה, לעבר ירושלים.
במקום הזה בזמן הזה, הדיבורים שאנחנו מדברים (וכותבים) על גלעד שליט כבר לא משנים דבר. כי המילים, יפות, חוצבות ואפקטיביות ככל שיהיו, נותרות ריקות כאשר אינן מגובות במעשים. לכן, מי שצועד הוא מי שבמעשיו, בעצם פעולתו, ממלא אותן בתוכן. הוא מי שאומר בעצם השתתפותו, שגם כאשר המטרה נדמית כמסובכת מאוד להשגה, שלא לומר כמעט אבודה, עדיין ראוי לפעול למען השגתה. כי לא לפעול, משמעו לשתף פעולה עם מי שאמר נואש או עם מי שלבו אטום וגס.
ובעיקר כאשר המטרה הזאת מכוונת למען הצלת נפשות.
ישנו ביטוי מעט ארכאי שתמיד היה חביב עלי: להוציא מהכוח אל הפועל. מה שהוא אומר לי, למיטב, הבנתי, שהמחשבות והכוונות, בנוסף לדיבורים, יכולות אף הן להיות מלאות כוח, נעלות, שוחרות טוב, אך על מנת שיחוללו איזה שינוי, הם חייבים להיות מגובים בפעולה, כלומר במעשים.
בעולם שבו יש צדק, שבו אנשים מגלים מעורבות לגבי חייהם, אולי היתה המחאה הזאת סוערת ואגרסיבית יותר כראוי. אבל זהו מצב הדברים, כהוויתו. לא מונח לפנינו תפריט שממנו נוכל לבחור מהו האקט המתאים למצב ומה הולם את ציפיותנו. ישנה רק הצעדה הזאת למען גלעד שליט. שאנשים אחרים הוציאו מהכוח אל הפועל. והם ראויים שנכבד אותם על כך.
כן, ישנם אינטרסים זרים. אז מה? תמיד יש אינטרסים. מדוע זה משנה שישנם כאלה, כאשר בסופו של דבר מתגייסים בעלי האינטרסים הללו למען מטרה היקרה ללבם? מה הם ירוויחו ומה לא, כל זה חסר חשיבות, זוהי הסחת דעת מהעניין עצמו. ויתכן, אגב, שגם הם, בדיוק כמוך וכמוני, שאלו את עצמם – ומה אם זה היה הילד שלי?
והחליטו לפעול.
הנצפים ביותר
בלוגים
- single mother
3אמא, לפחות הכושי הזה עושה בשבילי יותר מאבא שלי...
פגשתי אותה לראשונה לפני מספר חודשים. אישה קטנה וצנומה, לבושה
הנצפים ביותר
כתבות
110 דברים מעצבנים בקיץ
10 דברים ממש מעצבנים הקיץ הזה/ מהמושב הלח באוטובוס, לקפה הקר ב-20 שח. קדימה, מה שלכם?
210 טעויות העיצוב הכי גדולות בחדרי ילדים
מעצבת הפנים סנדרה גלר מפרטת את כל טעויות העיצוב האפשריות בחדרי ילדים, ומציעה פתרונות
3טיפ: איך מתאימים לק?
איך לא תפספסי עם המסרים שמעביר גוון הלק שלך. המומחית מייעצת
4סלון, שפר הופעתך!
לא חייבים להוציא עשרות אלפי שקלים כדי שיהיה לכם סלון לתפארת. מעצבת הפנים סנדרה גלר עם 10 כללים לסלון המעוצב
5עוגת גבינה כמו של קונדיטוריה
נכון, לכבוד שבועות אפשר ללכת לקנות עוגת גבינה או מאפה מלוח לשבועות ולסגור עניין בלי מאמץ, אבל הרבה יותר מספק להכין לבד. משום כך ריכזנו עבורכם כמה מהמתכונים הכי שווים של הקונדיטוריות השונות
אסור לפספס
יפה שהחליטו לפעול, אבל מה הייתה הפעולה?
האם זה פשוט כל כך ומוסכם שצריך לשחרר את אסירי החמאס לתוך הגדה ולהפיל שם את שלטון אבו מאזן, לוותר על סיכוי לשלום עם הפלסטינים ולוותר על חיי ישראלים ופלשתינים – כדי לשחרר את גלעד? האם זו לקיחת אחריות או התנערות מאחריות- לצעוד בצעדה שאפילו לא קראה בגלוי ובמפורש לשחרור האסירים של החמאס בתנאי החמאס – אלא רק ל"שחרור גלעד" – כאילו יש מישהו שלא רוצה לשחרר אותו..אם הצעדה הייתה מתכנה בשם שיש בו נקיטת עמדה ואומץ, כמו – הצעדה למען שחרור אסירי החמאס – אז אולי לא הייתי מסכימה אתה, אבל לפחות היא הייתה קונה לעצמה לגיטימיות. באופן הפופוליסטי שהיא נעשתה, היא גם לא הייתה לגיטימית. זו הצעדה של ישראלים שמאוהבים בדימוי של עצמם. דימוי שמעוור אותם מלנקוט עמדה ממשית או מלקחת אחריות אמיתית על עמדותיהם.
הצעדה למען שחרור גלעד אינה לקיחת אחריות ואי שחרור אסירי החמאס אינו הימנעות מלקיחת אחריות של הממשלה, למרות שזה כל כך פופוליסטי להטיח בממשלה האשמות. העובדה היא פשוטה – לא בנימין נתניהו הושיב את גלעד בשבי. כשנתן שרנסקי שוחרר מכלאו זה לא היה בגלל הפגנות מול ביתו של בגין אלא בגלל לחץ בינלאומי שהתחיל כאן מול האחראים לישיבתו בכלא – שגרירויות ברית המועצות. הצעדה לא רק שלא נוקטת עמדה ברורה ואמיצה (הורי גלעד ונציגיהם מחאו נגד הסרת הסגר על עזה! סגר שנמשך שלש שנים ועל אף הכחשות ישראל היה אכזרי מאוד! דיברו על התנקשות המוסד בחיי אלף האסירים שנשחרר… האם גם בכל אלה תומכים הצועדים בצעדה? אין לדעת, כי מארגניה נמנעו מלדון באומץ על השלכותיה האמיתיות). בקיצור, הצעדה מתאימה לציבור כי היא פופוליסטית, מעודדת התנערות אישית מאחריות (בעד מה את/ה צועד/ת? בעד החמרת הסנקציות על הפלסטינאים או בעד שחרור אסירים? בעד חיזוק החמאס בעזה או גם בגדה? אין לי באמת דעה פוליטית, אבל אני רוצה שישחררו את גלעד, כי שהממשלה האדישה שלנו כרגיל לא עושה כלום… ) הצעדה נראית ונשמעת יפה, ובימינו, האסתטי הוא הכל. חבל, כי אם היו מרכזים את כל המאמץ הזה ללחץ בינלאומי במקום להטחת האשמות מגוחכות בממשלה אולי היה אפשר לקרב את החמאס להגיע לפשרה סבירה ולשחרר את גלעד באמת.