Saloona

• >> נילי לנדסמן, 23/03/2010
• הוסף תגובה
• 1

קראתי מאמר חביב ביותר ביוגה ג’ורנל שעסק בצורך הבלתי נשלט שלנו להלך רכיל על הבריות ועל עצמנו, תוך כדי שאנחנו מודעים לכמה שהפעילות הזאת, שלפעמים מאוד מענגת, דופקת את האימון הרוחני שלנו.

בעצם אין ממש צורך להיות בודהיסטיות אדוקות כדי להרגיש את הטעם התפל, הדי דוחה הזה שמשתרר בחלל הפה אחרי שנפלטה לך איזו הערה ובה כלול מידע שאמור היה להישאר חסוי בינך לבין, למשל, חברתך הטובה.

אז נכון שאמרת את זה לחברה משותפת. ונכון שבכלל לא התכוונת להסגיר את המידע הזה. אבל, גם אז, אפילו אז, הרגשת לא הכי בנוח עם עצמך. או לפחות לי יצא להרגיש ככה ויותר ממה שאני רוצה להודות בכך בפני עצמי.

יכול להיות שזה אישי, אבל האובססיה שלנו עם הרכילות היא עסק די מביך. כמעט כמו הצורך להעביר ביקורת על התנהגותם של אנשים אחרים ולנסות לנתח אותם לעומק. הבודהה ומפרשיו די צדקו בזה כאשר ניסחו וחזרו וניסחו את עיקרון ה"דיבור הנכון". זה החסכוני, המצטמצם, למה שבאמת נחוץ לומר ולא נסחף אל הלא ראוי.

תשאלו אולי מה כבר נכנס בי, שאפילו מרכילות אני עושה עניין, ואומר בתשובה שאם יצא לכן פעם או פעמיים להתגבר על היצר ולא להגיד את מה שהכי בא לכם להגיד’ כי ידעתן בוודאות שתקבלו תשומת לב מלאה ומחמיאה, הרי שאתן כבר מכירות את התחושה הזאת של להישאר נקייה מבפנים וגם לא לעשות לחברתך את מה שהכי הכי את מפחדת שיעשו לך עצמך.

לשתוק פה ולשתוק שם

בתור מי שגדלה והתבגרה בקיבוץ, שם הרכילות זה התחביב המקומי, הדבר שהכי הילך עליי אימים במשך שנים הוא מה יגידו עליי ולמי. מצד שני, לא ממש ראיתי את הקשר בין האימה הזאת לעליצות שבה עסקתי בענייניהם הפרטיים של אחרים. גם לא הבנתי אז שהאחד נובע מהשני, ושאני מתקשה לראות את עצמי או להקשיב ללב שלי, כשאני מתאמצת לראות את עצמי כפי שנדמה לי שאני משתקפת בעיני אחרים. מה גם שהדיבור על אחרים הופך אותם לחשובים בעינייך, לא פעם הרבה מכפי שהיית רוצה.

מכל התרגולים המעצבנים שיש לבודהיזם להציע לך, תרגול ההימנעות מאמירת דברי רכילות הוא ללא ספק הקשה ביותר. אלוהים, זו הלא כזאת פעילות משככת כאבים לפעמים. היא גורמת לך להרגיש טובה ונעלה, או, לפחות לא כזה מקרה אבוד שמפשל ללא הרף איפה שהמוצלחים תמיד מצליחים. וכצפוי, גם כשאת משתדלת להיות במודעות מירבית למה שיוצא לך מהפה, סיכויים סבירים שיברח לך, בלי שהתכוונת, משהו שממש, אבל ממש, לא היית צריכה להגיד.

על פי המאמר שבו התעמקתי, הדרך הכי יעילה לתרגל היא כרגיל, בקטנות. כמו בדיאטה אחראית. לשתוק פה ולשתוק שם, להתגבר ברגע הזה ולא להתבאס קשות כשלא הצליח לך ברגע הבא. לשים לב כששיחת נפש סוטה לעבר הנתיב של הרכיל ועם הזמן, אולי, להיות מסוגלת להגיד, בלי תוכחה ובלי התגוננות, שאת מעדיפה לא לעסוק בענייניהם של אחרים.

שיחת בנות היא, כמובן, שדה המוקשים הדפינטיבי. וכמוה, תקופות התאהבות, פרידה, היכרות עם זרים וכמובן עיתונים ותכני אינטרנט המיועדים לשפוך אור על התנהגותם של הסלבריטיז. בסופו של דבר, עיקרון הלא לרכל אינו עוצר רק באנשים שחולקים איתך את סביבתך החברתית. הוא מציב בפניך יום יום, שעה שעה, לפעמים גם בהפרש של דקות, את הדילמה אם לשתף פעולה מתוך הרגל או יצר, או להימנע, כמה שאת יכולה, לחצות את הגבול אל שטח האש הזה.

בסופו של יום, כך נועדנו כנראה שוב ושוב להיווכח, כל תרגול רוחני כולל בתוכו אלמנטים של גמילה מהתמכרות, הן מהרגלים והן מפחדים שהצלחנו לשכך אותם מבלי משים. ולכן, לא לרכל זוהי התמודדות בדיוק כמו ישיבה ארוכה במדיטציה או הימנעות מפגיעה ביצורים חיים. זה עוד אימון שאת עושה בינך לבין עצמך, תוך שאת משתדלת לעשות את המיטב שביכולתך, מבלי לצפות לגמול או הערכה על זה. למעשה, מעטים הם האנשים שלא יזכו אותך, בעת התרגול, במבט הזה ששמור למחריבי מסיבות.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות