Saloona

• >> נילי לנדסמן, 07/09/2010
• הוסף תגובה
• 0

אחד הבחורים היותר אהובים עליי, נוהג להקניט אותי קשות בעניין חיבתי לקצת סטייל. ‘מותגית‘, הוא מפטיר לעברי, כשאני מסרבת להתיישב בבית קפה אחד ומעדיפה אחר, בטענה שלקפה שהם מוזגים יש מוניטין משובחים בהרבה. בית הקפה הוא עניין פעוט בתוך יחסינו המורכבים, שבמסגרתם הוא אינו נלאה מלהוכיח לי שאני תינוקת שנשבתה בידי פרסומאים ותועמלנים, ואילו הוא מי שרואה את המציאות כהווייתה.

רוב הזמן אנחנו מסתלבטים אחד על השני, עד שזה מגיע לסוגיות פוליטיות, שם אני בדרך כלל לא טורחת לצאת חוצץ, כי אין עם מי לדבר – הבחור ימני. כשהכרתי אותו הוא היה שמלאני קיצוני ואיש רוח רדיקלי. אבל עבר לו. ערב בחירות אחד הוא אפילו שכנע אותי להצביע למפלגה שבכלל לא התכוונתי להצביע לה. רק בגלל שהוא ישב לי על הווריד. הוא ממש בז להתעקשותי להצביע למפלגה של ערבים ויהודים. למרות שהוא, כזכור, היה בעדם, אבל בער לו יותר הליגליזציה של הסמים הקלים. כעת הוא מהעבר השני של המתרס, כמו שאומרים.

עכשיו אני קצת מצטערת שלא הקשבתי לו, אבל לא בענייני הסכסוך הבלתי נפתר של הכיבוש, אלא דווקא בעניין המותגיות. חשבתי עליו ביום שבו הודעתי לחברת המים המינרליים שאני חדלה להיות מנויה אצלם ועוברת למתקן ביתי שמסנן את מי הברז. נציגת החברה הננטשת כמובן ביקשה לדעת את הסיבה. המילה: אקולוגיה לא הניחה את דעתה. היא מיד עברה לדקלם לי כמה חשובה לחברה איכות הסביבה. הם ממחזרים את המיכלים ועוד כל מיני דברים.

חשבתי להפנות אותה למאמר של אורנה קזין, פה בסלונה, אבל החלטתי להניח לה. אלוהים עדי שגם אני לקחתי לי את הזמן שלי. זכרתי שזה כבר הרבה שנים, הסידור הזה ביני לבין המים המינרליים שלי, אבל כשהנציגה אמרה: 19 שנה, הרגשתי מבוכה. טוב, עכשיו לפחות אני יודעת כמה שנים אני בסיפור הזה של לנסות לחיות בסטייל. כמדומני שאז המים בברזים היו פחות נקיים וטעימים מהיום, אבל אני לא יכולה להישבע על כך. נדמה לי שזה התחיל עם הקפה. אולי גם הבגט? והיה גם הרוטב הבלסמי. ואחר כך, לא היה לזה סוף.

מה הפלא ששני עשורים מאוחר יותר, הטרנד הכי נחמד שהולך ומתפשט בחוגים שלא נוהגים להתאמץ על הסטייל שלהם, כי יש להם ממנו די והותר, הוא של האנטי-מותגיות. כבר בשנות התשעים אפשר היה להבחין בניצנים שלו, כשמעצבים מסויימים העדיפו להצניע את הלוגו שלהם על פריטי הלבוש והאביזרים, שיוצרו תחת שמם, ולבדל את עצמם כמי שמבינים, שהקוליות היא לא משהו שזועק את עצמו לדעת מחזית של הטי-שירט. עכשיו זה כבר לגמרי במודה לקנות ביד שניה ואצל הלא ידועים והכישרונים ומפעם לפעם אצל הפושטקים הכי גדולים באיזו באסטה או מרתף עודפים.

השבוע קניתי דיאודורנט בלי שם בסופר האורגני. הוא נקי מכימיקלים ומבושם, הוא יותר אקולוגי מדיאודורנט. ואגב, הוא עובד מצויין, יותר טוב מכל חבריו הממותגים. הוא לא של אף פירמה ידועה בתחום המותגים שמוצרי הטיפוח שלהם הם בעלי נטיה הוליסטית. והוא בזיל הזול יחסית. זאת הייתה ממש מציאה במושגים שלי, כי יצא שבאופן נדיר הקנייה לא שיתפה פעולה עם שום מניפולציה. חוץ מזאת שקובעת שריח עז של זיעה הוא לא נעים לסביבה, ואני לגמרי בעדה. התחשבות זאת מעלה מאוד חשובה, בטח לא פחות מחופש הביטוי הגופני.

לאור כל האמור לעיל, עד מאוד עלזתי כאשר נתקלתי ב"מועדים לפורענות 2011 – יומן הפורענות של סלון מזל", היומן השנתי שמוציאה קבוצת המהפכנים והמהפכניות המצויינים שמפעילה את מרכז המידע לשינוי חברתי בתל אביב. חבורת "סלון מזל" מאמינים באמת שאפשר להיות יותר טובים. לאנשים, לזרים, לחלשים ולסביבה והפעילות הנמרצת והאינטילגנטית שלהם מוציאה שם נהדר לאקטיביזם הישראלי. היומן השנתי שהם יוצרים וכורכים בעבודת יד, הינו שכיית חמדה, שמציעה, בצד פונקציונאליות מלבבת, גם את הבונוס של חוויה יומיומית צנועה ולא פעם מצחיקה, הכרוכה בהתענגות על הרחבת האופקים.

עטיפת השער של כל אחד מהיומנים היא אחת ויחידה ויש בו איורים, ציטוטים ועבודת עיצוב פשוט מרנינה שהיא מופת של שיתוף פעולה בין יוצרים. אז לא רק שאפשר לבחור עם איזה ויז‘ואל לבלות את השנה, גם אפשר ללקט במרחביו שפע של מידע היסטורי מרתק, מטריוויה ועד אמנות צרופה ומבלי לדלג על פרשת השבוע. אם השילוב של אקטיביזם, פמיניזם והומניזם חביב עליכן, אין מצב שלא תבחרו בו כחבר חדש. ובעיניי, הוא גם ללא ספק, כעת, המותג הכי לוהט.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות