Saloona

• >> נילי לנדסמן, 12/07/2010
• 5 תגובות
• 1

מדי קיץ, עת יולי המתרתח נותן לחיצה על דוושת הגז, אני מציינת לי בחשאי את "יום הבחירה שלי". זהו מועד לגמרי פרטי, שלא חשוב בו במיוחד התאריך, רק חשוב לזכור איך הגענו עד הלום ובמה זה היה כרוך. ההלום, הוא כמובן בואו של השלום. זה שמתחיל מבפנים. או ליתר דיוק, קץ הסכסוך שניטש שנים.

מצד אחד לדחוף קריירה בעליה ומהצד השני לגדל ילדים. ובתווך אשה אחת שרוצה להצטיין בשתי החזיתות, או כמו שנהגו להגדיר את זה בשבועון לאשה – זו שמצליחה להתמודד עם הדילמה הנשית האולטימטיבית.

מלחמות, כידוע, מתפרצות בדרך כלל בקיץ. והמלחמה ההיא, שתמיד לוותה בתקופה של כוננות ולא פעם נשאה אופי של התשה, תמיד יצאה על החופש הגדול. אתן ודאי מכירות את הדף הזה שמחלקים לך, כשהילדים הולכים לגן ולבית הספר ובו לוח החופשות הרישמי. ישנן שלוש חופשות שמכניסות ללחץ אימיים – חגי תשרי, פסח ועוד אחת שנהוג להכריז בגינה מצב חירום.

וכך, מדי שנה – במשך עשר שנים בקירוב, נהגתי לבהות בדף הזה ולחשב את קיצי קדימה ולצדדים. או במילים אחרות: למדתי לחיות עם הידיעה שימיי ששונם הינם ימי אסוני.

ביולי הזה ימלאו ל"יום הבחירה שלי" ארבע שנים ומאז אני מקדמת את החופש הגדול בשמחה ובהקלה. לא צריך להשכים קום ולא לשריין כספים ובייביסיטרים. פסק מסע השידולים אצל הסבתא והתחנפויות להורים של חברים של הילדים. אין צורך לספור את השעות לאחור ולהתחרפן בגלל שיבושים בלוחות הזמנים במפעל. מותר לרבוץ שעות על הריצפה מתחת למאוורר התיקרה, לאכול אבטיח ולהתחמק מטלפונים. לא צריך לנסוע לשום חוצלארץ כדי לפצות את הילדים על ההזנחה ואין גם שום סיבה להתנצל בפני איש. אנחנו בחופש, שזה אומר להתבטל כדבעי. דברו איתי בספטמבר.

אני זוכרת היטב את הרגע ההוא, שבו הפסקתי לפחד מהחופש הגדול ולמדתי לאהוב אותו. שבו הבנתי שהבחירה הנכונה היא סוג של אין ברירה ושזה לא הופך אותה לפחות ראויה. ישבתי בחדרו של המעביד. הוא תינה את צרותיו באזניי. אני הקשבתי, הוא שילם לי משכורת. לא בשביל שאהיה שם בשבילו ברגעי מצוקה, אבל שנינו איכשהו הסכמנו שזה כלול ביחסי העובדת והמעביד שמעמידים פנים ששוררת ביניהם גם איזו ידידות מכורח שעות העבודה הממושכות.

ישבתי וחשבתי לעצמי, אני לא רוצה. פשוט לא. לא רוצה לעזור לו לפתור את הבעיות האישיות שלו. זה לא שווה את הכסף שהוא משלם לי. יש לי בעיות אישיות משלי, יש לי בבית ילדים שמשתעממים רצח ולמרות שאירגנתי להם סידור מוצלח, זה לא אמור להיות כך.

לא בשביל זה החלטתי להוליד ילדים ולגדל אותם ככל יכולתי למעשים טובים. לא כדי שמישהי אחרת תהיה איתם בזמן שאני מרוויחה את הכסף לשלם לה בעבור עבודתה ובשביל שאוכל לממן סדנת יוגה באי יווני – שמה זה מגיעה לי, על זה שלא עשיתי שום דבר בזמן האחרון למען רווחתי.

יצאתי מהחדר של המעביד והלכתי במסדרון המוליך ממתחם המשרדים אל המעלית. ירדתי ויצאתי מהבניין. הלכתי לשבת מול הים. חשבתי על המהפיכה הפמיניסטית. על הזכות שנפלה בחלקי להיות אשה עצמאית שמשלבת אמהות בקריירה. על הכסף, כל כך הרבה כסף, שנשפך עד עכשיו כדי לפצות את הילדים על ההיעדרות ואת עצמי על העמל, המתחים והשחיקה ואת זו שמנקה במקומי את הבית שלי ואת כל אלה שטיפלו בילדים שלי. ואיך לא נשאר כלום מכל מה שאני מרוויחה, רק מינוס ששואב לתוכו הכל.

חשבתי על ההצלחות. על הריגושים. על רגעי הסיפוק הנפלאים ההם, כשהצלחתי לעשות כל כך להפליא את העבודה שלי. הזכרתי לעצמי שגם בקיבוץ לא היו לנו ממש הורים. חשבתי על ביטוח לאומי ועל קרן הפנסיה. על מנהל העובר ושב שאמר שיחרים לי את כרטיס האשראי לאור המצב. על המשכורת שלא תיכנס בעשירי בחודש לבנק. על הוצאות מוניות שלא יוחזרו. על כל הפעמים שפיטרו אותי והבנתי שאין שום ביטחון בחוזה העסקה. ועל החודשים שבהם התייצבתי בלשכה לקבל דמי אבטלה. ונזכרתי בחדרי הלידה. ובתינוקות. ובהבטחות שהבטחתי לעצמי.

אז עליתי בחזרה, נכנסתי לחדר של המעביד והגשתי את התפטרותי. אולי יש כאלה שיכולות גם וגם, אמרתי לו, אבל אני פשוט מעדיפה לוותר, כי אני לא יכולה ככה יותר. וכך, ויתרתי על הקריירה שלי. זה לא היה מסובך כל כך. אולי בגלל שהיה לי ברור שעם הפינוי מגיע גם פיצוי. אני לעולם לא אכנס לחרדה כשיתקרבו החגים או הקיץ. ובעיקר, אני אהיה מחוץ למשחק הזה של נקיפות המצפון וההלקאה העצמית. כי אני בחרתי לפרוש מהמירוץ מסיבה אחת מצויינת, הקריירה שלי לא שווה את זה.

היא לא כזאת מסעירה, היא לא עושה אותי עד כדי כך מאושרת והיא גם לא מניבה סכומי עתק. היא לא רעה בכלל, יש בה סיפוק, רגעים של יצירתיות ועונג. היא מעולה ליצירת קשרים חברתיים, לביצורו של מעמד מדומה ולטיפוח הערך העצמי, אבל אלה לא באמת הדברים שמשנים לי את החיים, והם גם בעצם, לפחות בעיני, קצת מדומים.

אז עכשיו יולי. חם. אנחנו בדרך כלל לא מאוד משתעממים. אני מרוויחה מעט ומלמדת הרבה, אבל אני לא מתפרנסת אצל אף אחד שיכול לפטר אותי. אני נוסעת באוטובוסים. אין לי בייביסיטרים, גם לא כל כך המון חברים שעושים דברים נורא מעניינים בטלוויזיה ובעיתונים. גם אין מנקה. אמא שלי היא זו שמפצירה עכשיו שאשלח לה קצת את הילדים ולא נאלצת בגילה המאוחר למלא את מקומי.

אז אני לא בטוחה ששמפניה תהיה במקום, כי צריך לשלם חשבונות וכל זה, אבל אני כן בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי. איזה כיף שהגיע החופש הגדול ומותר להתחבא ולהתבטל באין מפריע עם הילדים, שאת הצרות שלהם אפשר לפתור הרבה יותר בקלות ואפילו בלי להעמיד פנים, שאני מקשיבה בתשומת לב, בשעה שהייתי מעדיפה להיות במקום אחר, שבו אמורים להתרחש החיים האמיתיים שלי. אז הנה הם החיים שלי, כמו שהם אמורים להיות. ואני ממש חייבת לעצור פה, כי תיכף ישרף לי הסיר של האורז.

• תוכן לא ראוי
• 5 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות