Saloona

• >> נילי לנדסמן, 25/05/2010
• 8 תגובות
• 0

החברה שלי שאני אוהבת אותה בכל לבי, סיפרה לי שהיא מאוהבת בניקול. ישבנו במטבח שלה. כלומר, אני ישבתי, היא בישלה. נדמה לי שרוטב לפסטה או שמא זו היתה מג‘דרה. כשהחברה שלי אומרת בהסתלבטות "מג‘דרה”, היא נותנת ברקס גרוני על ה-ג‘דרה, וזה יוצא לה ממש מצחיק.

על כל פנים, החברה שלי אמרה שניקול זאת אהבה מסעירה, מתגמלת, שאיך שאני אכיר אותה, אני אהיה חייבת גם להתאהב בה. שאני אדע לי שהיא מזהירה אותי, שאני לא אוכל להסתדר בלעדיה.

"שאלוהים יעזור לי,” חשבתי לעצמי, "הנה עוד חברה שלי התאהבה בתכשירי ניקיון פירוטכניים, שנלחמים בלכלוך במקומך.”

היות שזאת, כאמור, לא הפעם הראשונה שלי, השתדלתי הפעם להתנהג כראוי. כמו חברה טובה ומפרגנת. לא להגיד מילה על הכימיקלים. אפילו לא הברה.לא להמהמם אפילו את צירוף המילים אקו ו-לוגי. להתאפק. אני אוהבת את השיעורים האלה בהתאפקות. זה אימון נהדר למישהי כמוני, הכי משפר איכות חיים שיש.

אז התרשמתי מביצועיה של ספוגית הקסם. ומהמטלית הזאת, החד פעמית, שהיא מגבון ענק שהוא וואנאבי סמרטוט ריצפה ובעיקר בעיקר לא יכולתי שלא להיהרס מהמגבונים שהם סמרטוטנים חד פעמיים, "הופ, את מנגבת,” הדגימה לי החברה שלי תוך שהיא מבצעת בחינניות את הכוריאוגרפיה הידועה של מירוק הטינופת שעל כירת הגז, “הופ, זה נעלם. מי מנצנץ לו כל כך יפה בשביל אמא עכשיו?”

גם לא הייתי צריכה אפילו להעמיד פנים. באמת עשה עלי רושם. מאז שהפסקתי לנקות עם תכשירים קונוונציונאלים ועברתי לאקולוגיים, התחום מאוד התקדם ברוך השם. מלא שכלולים. בעיקר הקטע הזה עם חבילת מגבוני הרשת הצהובים הנשלפים. החברה שלי הצחיקה אותי שוב, הפעם עם המונולוג שלה - כי בסוף היא כמובן נפלה בסמים האלה של רגשי האשמה על הפשע שלה כלפי האקולוגיה - היא אמרה שהיא עכשיו כמו כל העם. קונה איפה שהם קונים, את מה שהם קונים, ושאם הם יילכו בגלל הכימיקלים, חומרי ההדברה וכל הבוג‘רס הזה שמזהם את הסביבה, היא תלך איתם.

הצעתי לחברה שלי שתשחרר. שתשמח באהבתה לניקול בלי להצטדק ולהתגונן. שאם החיים מזמנים לה פגישה משמחת, חבל לעקם את האף.ֿ

ברור שקניתי את המגבונים של ניקול. גם את ספוגית הפלא. הייתי חייבת.  גם לי יש גילטי פלז’רס, כמו למשל ביסלי גריל ולצפות בלונדון וקירשנבאום. אני משתמשת במגבונים במשורה. ממש במשורה. רק כדי לנקות כתמים כאלה שאי אפשר יותר להעמיד פנים שהם לא קיימים. החברה שלי הציעה לי להשתמש בספוגית הזאת אם אני לא נרדמת. לעמוד ליד משקופים ולשפשף. דלתות גם. וידיות ומפסקים. “את לא תאמיני איך זה ירגיע אותך,” היא הבטיחה ואני עדיין מחכה ללילה הלבן הראשון שיגיע.

טוב, לא יצאתי מדעתי עד כדי כך שאני אקנה את המגבונים לריצפה. אבל החבר שלי ניסה אותם. לא מת עליהם. הוא בחור של דלי, מגב וסמרטוט ריצפה. נוטה לחבב קלאסיקה, בעיקרון. אבל זה לא שהחבר שלי באמת עושה שימוש פעיל בשילוש הקדוש הזה, כי הוא לא מאלה שדלוקים על ספונג‘ה איף טו סיי דה ליסט.

ובכל זאת, הוא חשב שזה רעיון מוצלח, מגבון ג‘מבו כזה, שאפשר להשליך אותו עם כל הלכלוך שנדבק אליו, יחד עם צרור בקבוקי הקולה המשפחתיים, שהוא לוגם מהם כשהוא חושב שאני לא מסתכלת, ישר לאשפה. החבר שלי לא ממחזר ואין לו סיוטים בלילה שהוא ילך לגיהנום של אלה שהתעלמו מהמתקנים של בקבוקי הפלסטיק והעיתונים.

אז לסיכום, כך אני אומרת לעצמי, זה שהחברה שלי התאהבה בניקול, זה לא סוף העולם. זה לא שהיינו מנקות ביחד ועכשיו היא עושה את כל הכיף הזה עם מישהי אחרת. אני אמשיך לדבוק במנהגים ממרקי המצפון שלי. לכביסה שלי אף פעם לא יהיה הריח המעולה הזה שיש לזו שלה. האמבטיה שלי תישאר פחות לבנה והכיריים אלה תהיינה נוצצים יותר. בכל זאת, ניקול יודעת לעשות את הטריקים שלה.

• תוכן לא ראוי
• 8 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות