Saloona

• >> נילי לנדסמן, 27/07/2010
• 2 תגובות
• 0

אני מאוד אוהבת את נופר גלפז. לפעמים אני הולכת לחנות שלה רק בשביל לנשום קצת יותר עמוק ולהרגיש טוב. מזל שאני אוהבת אותה, כי אנחנו עובדות באותו הבניין, היא בקומת הקרקע ואני בקומה הראשונה. כך שכל בוקר כמעט אני עוברת ליד החלון ראווה ויוצא שלפעמים גם שלוש או חמש פעמים ביום. בדרך כלל אני מציצה, לא כדי לחפש מה התחלף בתצוגה, אלא להפך, כדי לאשר לעצמי שהכל שם נשאר כמו שאני אוהבת אותו, נקי, מדוייק, נכון ומרגיע. כשאני לובשת את הבגדים של נופר גלפז, אני מרגישה את השקט המאופק שטבוע בהם.

לפני שני חורפים הצטלמתי לקטלוג שלה יחד עם עוד נשים שהיא מכירה ואוהבות ללבוש את הבגדים שלה. היא בדרך כלל נוהגת לעשות כך בשנים האחרונות. אפילו כשהיא נהגה לקחת דוגמנית, זו לא היתה מישהי שיש לה בוק נודד באיזו סוכנות. פעם זו היתה רקדנית בפעם אחרת אמנית. אני מאוד אוהבת להסתכל על הנשים והבחורות שהיא בוחרת לצלם. היא יודעת להלך היטב על החבל הדק הזה שבין הנשי היפה והבחורה הקצת מוזרה.

הקטלוג בו השתתפתי יצא יפה כל כך. ומאוד נהניתי בשעת הצילומים אצל הצלמת המעודנת וטובת-העין שרון דרעי. הקטלוג של הקיץ הזה אפילו עוד יותר מצא חן בעיניי. המצולמות בו הן נשים בגילאים שונים ולכולן מכנה משותף אחד – הן לא צובעות את שיערן המאפיר. זה היה הקונספט שלו. נופר תתלחל אם היא תקרא את המילה הזאת "קונספט" כי היא לא חושבת במושגים כאלה וזה אחד הדברים שמקסימים אצלה, היא בחרה בנשים הללו, לדבריה, כי הן בעלות יופי אמיתי.

גם רלי אברהמי שצילמה את הקטלוג לא צובעת. נופר עכשיו בתקופה שגם היא לא. והאמת, יצא שגם אני כבר כמה חודשים נמנעת. למה? לא יודעת. זה לא נראה לי נחוץ במיוחד. בגלל זה אני מניחה שכאשר דיפדפתי בקטלוג בפעם הראשונה, בכלל לא שמתי לב לכך שהנשים הללו חולקות משהו במשותף עד שנופר לא הסבירה לי. לפני כמה שנים, כשמאוד הקפדתי בעניינים כאלה של איך את אמורה להיראות אם את מצולמת בקטלוג אופנה, אולי הייתי שמה לב לכך. אבל אני לא בטוחה. כבר קרה לי שבתקופות מסויימות הפסקתי לצבוע את השיער שלי.

נופר גדלה בקיבוץ וגם אני. אני לא יודעת אם יש לה סיפור עם הלצבוע או לא, כמו שאני לא בטוחה מה בדיוק הקטע שלי. זה נראה לי יותר קשור למשהו שהלחיץ את הדור של האימהות שלנו מאשר לנו. ואולי בגלל שאנחנו לא נלחצות מזה שיש קצת שיערות לבנות, ויש תקופות שאנחנו אפילו מרשות לשיערות הלבנות האלה להיראות, אומר שיש סיכוי שנעבור את משבר השיער המאפיר ואחר כך מלבין יותר בקלות.

מי יודע? בדור שלנו, בזמן הזה, במעגל החברתי שבו אני מסתובבת, שיערות לבנות כבר לא נחשבות לאיזו הזנחה נשית פושעת או למנטרל סקסיות.

להיפך. הדעת הציבורית המושפעת מהאימג‘ים שמקרינים עליה מבוקר עד ערב התרחבה בכל זאת באופן ניכר בשנים האחרונות. לפני חמש-עשרה-עשרים שנה, לראות דוגמנית או כוכבת קולנוע שמצטלמת בשיער מאפיר היה עניין די נדיר. מרוב שאני מרותקת בתקופה הזאת לשינויים, לאיך היו הדברים פעם ואיך הם עכשיו, לא יכולתי שלא לחשוב באופטימיות על זה שבכל זאת יש יותר ייצוגים של נשים ממה שהיה פעם, למרות שמגזיני האופנה הנחשבים באמריקה ובאירופה מתעקשים על אווירת עסקים כרגיל.

כבר ברור שיש בלונדיניות יפות שאפשר להסתכל עליהן שעות אבל שיש בכל הלוק הזה משהו נדוש. מעצבי אופנה בחו"ל, כמו מארק ג‘ייקובס, שאני עוצרת להסתכל על המודעות שלהם, אף פעם לא מסתפקים בנדוש. הם לא משחקים במשחק הזה של הפוטו-שופ שבו גורמים לבחורה בת 15 להיראות לא אמיתית ביופיה. וגם אלה שעושים את זה ומחזיקים מעצמם קוליים נוטים לעשות את זה עם דוגמניות בעלות יופי קצת על יד המושלם.

לא לכל מקום אני יכולה ללבוש את הבגדים של נופר גלפז ולא בכל מצב רוח. לפעמים הם יפים לי מדי. רואים עליהם שניתנה להם תשומת לב מיוחדת. שדיקדקו בהם. שעשתה אותם אישה שאוהבת להתלבש כמו אישה שנוח לה עם מי שהיא. שהיא לא חייבת למשוך יותר מדי תשומת לב. יש בבגדים שהיא עושה מידה מסויימת רצינות ונזיריות. לכן, כשאני שמה לב לאיך שאני מתלבשת ואני ביום שקצת קשה לי עם כל המהומה בתוכי, אז אני בדרך כלל בוחרת ללבוש את הבגדים שלה. הם מרגיעים אותי. יש בהם משהו זני.

• תוכן לא ראוי
• 2 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות