Saloona

• >> נילי לנדסמן, 20/07/2010
• הוסף תגובה
• 0

בבוקר של ערב ההפגנה למען הסדרת שהותם החוקית של ילדי האזרחים הזרים, הדלאי לאמה העלה סטאטוס נבואי בעמוד האוהדים שלו. טוב, לא ממש נבואי, כי די פשוט להתחבר בכל יום נתון, מכל מיני פינות, לסטאטוסים שלו.

בתמצית, נאמר שם (ובתרגום חופשי), שכל מי שחרד אך ורק לטיבם של חייו הוא, יסבול בסופו של דבר. וכל מי שמוטרד גם באשר לטיב חייהם של אחרים, דואג לעצמו, מבלי לחשוב על כך אפילו. ושגם אם אנחנו מחליטים להישאר אנוכיים, מי יתן ונהיה אינטילגנטים באנוכיות שלנו – מי יתן ונעזור לאחרים.

ברור שהייתי חייבת להעתיק את זה (עם קרדיט) לסטאטוס שלי.

בלילה שלפני ההפגנה, כשבכלל עוד לא ידענו על קיומה, יצא שצפינו המתבגר ואני לראשונה ב"מסעות ג‘יימס בארץ הקודש", של רענן אלכסנדרוביץ‘. אני כמובן רואה בצירוף המקרים הזה דרישת שלום קטנה וחמודה מהקוסמוס, כי אין כמו הסרט המופלא הזה, כדי להבהיר את חשיבותה של התנהגות אנושית במקום שאין בו חמלה ולהעניק לצופיו שיעור נבון ובלתי נשכח בסוגיית דע את האחר וכך גם תדע את עצמך ואולי אפילו תלמד דבר מה, שלא היה לך סיכוי ללמוד אילו התרכזת רק בעצמך.

בשבע בערב נדברנו ללכת, הנערים ואני. בחרנו מסלול רגלי המוביל מהבית בלב העיר, אל התחנה המרכזית הישנה, שבפאתיה נמצא הגן הציבורי הגדול, המכונה ברשומה העירונית כ"גינת הקווקזים" וידוע יותר בשם גן לווינסקי. מאז שהפכתי לאמא אקטיביסטית, במה שנראה כאחת מהפאזות היפות והמשמחות של חיי, אנחנו יוצאים בקביעות, בהרכבים משתנים, מהבית, למקומות שבהם לא היינו קודם מעולם. הגן הציבורי הזה, למשל, או במקרה אחר, יום קודם, סימטאותיה הצרות של שכונת שייח ג‘ראח.

חווית היציאה מעולמך המוכר מזמנת רגשות, תהיות והרהורים. לפעמים, ברגעים חזקים, היא משכיחה ממך את עצמך וברגעים אחרים, היא גורמת לך להתחבר קצת למה שקורה מחוץ לעצמך. הנסיעות לירושלים, כמו ההליכה ברגל אל גן לוינסקי, גם מעוררת אותנו לשיחות, שבבית לא היו מתנהלות. על אידיאליזם ועל האופן שהוא פוגש את המציאות, על היכולת להשפיע, אם לא על המתרחש בחוץ, אז על האופן שבו נצמצם את הפער בין המעשים לדיבורים.

לפעמים, כמו בערב מוצאי שבת האחרון, היא סתם גורמת לנו לפטפט, לספר בדיחות, להתחלק במחשבות ולהיזכר בכל מיני אנקדוטות מהעבר. בהליכה, זה תמיד הולך לנו יותר טוב. לפעמים גם עולים על פני השטח פחדים. ובאופן כללי אפשר להגיד שאנחנו מתאוורים. ועל הדרך, תוך כדי תנועה והתבוננות במתרחש, מתחילה ללבלב מאליה איזו מודעות חדשה.

הדרך להפגה היתה מעניינת מאוד. עם כל צעד הלכנו ונבלענו בייקום המקביל, שרוחש רק עשרים דקות הליכה מביתי. פסענו במדרכות הומות אנשים, שלרובם חזות שונה לגמרי מאיתנו. אינספור גברים ישבו בקבוצות או התהלכו להם בגינה רחבת הידיים. חלקם עסקו בענייניהם. היו כאלה שהתערבבו בהפגנה ורבים אחרים, שסתם יצאו מהבית להתאוורר קצת.

בגינה עצמה, במתחם של מתקני השעשועים, התרוצצו המון ילדים ששיחקו במרץ והקימו מהומה של צהלות. דווקא צעיר הבנים, שממש לא רצה לבוא להפגנה ונאלצנו לעשות לו קצת רגשי אשמה, הכי נהנה. הוא פשוט התערבב לו עם כל הילדים, במעשה שייצג באופן הפשוט והמדוייק את עיקרי הנאומים שנשאו הדוברים באוזני הנאספים, שעמדו עם הגב למתקנים.

היה משהו פשוט מושלם בסיטואציה הזאת של הפגנת סולידריות, שבשוליה התזכורת לכך שילדים הם ילדים ותפקידם של המבוגרים להגן עליהם. ילדים שמעצם העובדה שנולדו פה זה המקום שלהם. והקהילה שסביבם, חיה פה את חייה בדיוק כמונו ואנחנו לא מחנות נפרדים. לחבריה, בדיוק כמו לנו, עומדת הזכות שאין לערער עליה, לאהוב ולהוליד ילדים. ושלא יתכן שהם יענשו על כך.

מאוד פשוט, אגב, להסביר את זה לילדים.

זה לא באמת משנה אם זה עוזר להשגת המטרה. או אם יש טעם בכל זה. כי מי שיוצא מהבית בכוונה לעזור למישהו אחר, כבר רואה שלפחות בעבורו, זה מחולל את ההבדל. כי על הדרך יוצא לו להבחין באופן שבו העולם שלנו כל הזמן משתנה לנגד העיניים. זה לא אותו הדבר כמו להבחין מדי פעם באזרח זר שעובר בשדרה, רכוב על אופניו, או לפגוש, בבקרים המוקדמים, על יהודה הלוי בואכה אלנבי, ברמזורים, פועלים סינים הנעים באשכולות קטנים.

כשאנחנו בטריטוריה שהתרגלנו לחשוב עליה כעל "שלנו", המהגרים חוצים את התודעה קצת כמו מסתננים, נראים אך בלתי מובחנים. אבל בגן לווינסקי (כמו ב"מסעות ג’יימס בארץ הקודש") זה מתהפך מול העיניים ונפרש בחיזיון מרהיב. פתאום זה אנחנו שלא לגמרי שייכים לשם. לא בחזות ולא באורח החיים. לא בתחושה הכי בסיסית, של מי שחייהם בארצם הינם מובנים מאליהם, לעומת מי שחיים בארץ שאליה הם מסתגלים מחוסר ברירה וסכנת הגירוש מרחפת מעליהם.

ההתרחשות ברחובות הללו שהפכו למתחמם של המהגרים, מהפנטת מעצם היותה כה בלתי שגרתית. ורגע אחרי שמפסיקים לחשוש ממנה, מתחילים להרגיש כאילו נמצאים בעיר בארץ אחרת או בסרט. ומה שהיה מוכר ונעשה זר, נהפך בתור זמן קצר גם הוא למוכר. וכבר לא ברור מי פה כרגע הזר.

"בסוף מתרגלים,” כמו שאומר בסרט הפועל הותיק לג‘יימס ההלום, שזה עתה הובא אל הדירה בתחנה המרכזית הישנה שבה משוכנים בצפיפות העובדים הזרים של הקבלן וכלל אין לו מושג איפה הוא נמצא. ההרגל הוא התחמושת שלנו, נגד הפחד מהשינוי. אנחנו נצמדים אליו באוטומטיות. לא פשוט לגייס את מה שדרוש, כדי לקבל את העובדה שהשינוי הוא תמיד בלתי נמנע.

בגן לוינסקי וברחובות סביבו, עם אורות הניאון שקופצים בעיניים, הברים האירעיים והבאסטות, אפשר להבחין איזו אנרגיה כבירה מצויה בשינוי שמביאה עימה תנועה של אנשים חדשים. כמובן שישנה תמיד האופציה להפחיד את עצמך. הכי להילחץ מזה שמה שהיה נגמר ומכך שהתמונה שהתרגלנו לצייר לעצמנו, כאשר שייכנו את עצמו לקהיליה, משנה צבע וצורה. מצד שני, למה דווקא לבחור בפחד, אם אפשר, באותו כסף, לראות אותו כמות שהוא ולהשתלב בנעשה בגן ההרפתקאות הזה, עם כל המגלשות והנדנדות שהוא מציע לתודעה לעשות עליהם סיבוב?

בעשר בלילה אני מסבנת את הכלים שבכיור ומהדהדות לי בראש הססמאות משייח ג‘ראח, שמתערבבות בכל מיני מראות שנצרבו במהלך סוף השבוע. המחשבות שלי מלאות בילדים. הילד והילדה הפלשתינים שעמדו על המפתן, מאחורי דלת הברזל של הבית, שהייתה פתוחה רק קצת והציצו בתהלוכה. הזאטוט שכולו מתיקות מבעבעת, לבוש בחולצת המאבק שגדולה על מידותיו, שנדחף באומץ ומנסה לטפס בסולם, מבלי שימחצו אותו הגדולים. הילד השחור שרכוב בהבעה של עונג, על גבו של פעיל לבן. והילדים שלי, כמובן. מה הם יודעים? מה הם לומדים? איך לשמש להם דוגמא.

בעמוד הפייסבוק, מתחת לציטוט מהדאלאי לאמה, תוהה הללי אם מותר להעתיק סטאטוסים ומוסיפה סמיילי. ועידו היקר סגור על כך שהוד רוממתו שיחרר כבר מזמן את תביעתו לקרדיט ו/או לזכויות יוצרים. ותמי המקסימה, מזכירה שההצעה המשוגרת אלינו מדארמסלה, זוקקה להפליא כבר מזמן גם בכתבים יהודיים עתיקים, במשפט - "המבקש על חברו נענה תחילה".

בזמן שאני מכבה את האורות, המתבגר עדיין ער, הצעיר כבר שקוע בחלומות, אני יכולה לראות איך הכל, בכל זאת, מתחבר כל כך יפה, ונהיה קצת היגיון בכל הרצף של אראיות ומקריות, ואיך התרגול של רעיון ה"אינטליגנטיות באנוכיות שלנו" פועל באמת יפה וממלא במשמעות עוד יום חולף בחיי.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות