Saloona

• >> נילי לנדסמן, 27/04/2010
• תגובה אחת
• 3

הילד הקטן שלי אוכל בעיקר שניצלים. אילו זה היה תלוי בו, היה אוכל רק שניצלים. אבל במסגרת ההתפשרות שלו עם העולם ההורי הוא מוכן גם לפסטה, חביתה וקראוסונים. הוא מעולם לא הכניס לפה שלו (בלי לירוק מייד, על המקום) שום דבר שגדל באדמה. חוץ מצ‘יפס, כמובן.  צ‘יפס הוא אוהב מאוד, כמעט כמו שהוא אוהב שניצלים, אבל תפוחי אדמה, בשום אופן לא.

בימים מסויימים, כשאני דוחפת את עגלת הקניות בסניף רשת הסופרים האורגניים שבשכונה שלי, בוררת לי עגבניות, מלפפונים, קולרבים, שומרים, בצלים ופלפלים, אני תוהה מהו המסר הזה שאלוהים מנסה להעביר לי. מה בעצם השתבש פה, שככל שהרגלי האכילה שלי נעשו יותר בריאים ואקולוגיים, הוא התבצר בחיק החלבונים מן החי והפחמימות מן הגיהנום של החמאה. ישנו מן הסתם הסבר פשוט לכך, בין אם הוא קשור במחאה ובין אם הוא נעוץ בתפריטי התזונה המתפשרים שבעצלותנו הנחלנו לילדינו.

הסברים, זה כמו מדף הפאסטות בסופר האורגני , כשהיבואן נתקע עם מלאי. את יכולה לקנות אחד פלוס אחד ויישאר לך עודף לעוד. לכן, אני מתעקשת לא לפטור ביני לבין עצמי את הסיפור של הילד עם השניצלים, בסיוע אחת מאותן התנצלויות אוטומטיות, אשר מגייסות לטובתן את המודרנה ואת המחיר שאנו משלמות על חיי השפע שלנו במערב.

הפתרון שלי הוא להתיידד עם השניצל של ארוחת הצהריים או הערב או שתיהן, במקום לראות בו אויב. להעביר אותו בדרך כלשהי את הקווים, כי האופציה השניה היא להיכנס למלחמת הלהכריח מישהו לאכול את מה שהוא מתעב. באשר לאופציה השלישית, זו שכרוכה בשינוי אורח חיים, בינוך מחדש, גילויי תקיפות והתנהלות מעמדה של זאת שיודעת יותר טוב ממישהו אחר, היא הכי לא בשבילי למרות שאין לי ספק שהיא מעולה בשביל אחרים.

על כן אני מקפידה לקנות שניצל תקני. אורגני או לפחות את זה שטוען שהוא נקי מאנטיביוטיקה, הורמונים וחומרים משמרים. אני מטגנת אותו בעצמי ומברכת אותו תוך כדי שאני משתדלת לא להתיז על עצמי שמן רותח. אשר ליתר המרכיבים: הביציים אורגניות, תמיד. החרדל, איך לפעמים. הלימון לרוב כן. המלח והפלפל ממש לא. הקמח מלא. פירורי הלחם לפעמים אורגניים ומלאים לפעמים הכי פושטיים. מה שמנחה אותי הוא לא להיכנס עם הראש בקיר. אם יש זמין, אם יש במה לשלם, נבחר באורגני. אם לא מתקיימים התנאים, אז לשחרר, אחרת זה מתחיל להרגיש כמו ניסיון להצטיין בכל מחיר.

חברתי הנבונה כליל אמרה לי השבוע משפט שנשאר איתי. דיברנו על אהבה, כמשאת נפש וכנטייה הרסנית. ועל מה שלמדנו עד עכשיו בבית הספר של החיים. “צריך למצוא דרך,” היא אמרה, “שהיחסים לא יהפכו להיות חשובים לנו יותר מאשר עצמנו.” אני מסתכלת על הילד אוכל בשקיקה את השניצלים שרק ירדו מהמחבת. ברור שהם הכי טעימים ככה. אני יודעת שהוא באחריותי ושאני המניחה שניצל וצ‘יפס על צלחתו מלמדת אותו משהו על החיים. ואני חושבת על עצמי ועל הקושי שלי להנות, פשוט להנות, ממה שהחיים מניחים על צלחתי. ואני רואה את ההנאה שלו, פשוטה, גלויה, נטולת סיבוכים.

נדמה לי שזה יהיה ממש טפשי לקלקל לו את השניצל. נראה לי שזה יהיה ממש לא הגיוני, אפילו מהבחינה הרוחנית, להתעלם ממה שיש פה כרגע. מתשומת הלב שהושקעה בהכנת השניצל. מעצם ההכנה, הריחות, הרחש של השמן המבעבע, ההגשה, פעולת ההזנה. מהעובדה שזו אני שעושה את כל זה למענו ולמעני. ומכמה שהשניצלים טעימים. הכי טעימים. ואז, בפעם המי יודע כמה אני נאלצת לקלוט שלא השניצלים הם הבעיה שיש להתבונן בה ולהבין היכן דרוש לערוך שינוי, כי אם היחסים שלי עם עצמי.

• תוכן לא ראוי
• תגובה אחת
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות