Saloona

• >> נילי לנדסמן, 11/05/2010
• 3 תגובות
• 0

רוב הזמן אבא שלי ואני מסתדרים ממש להפליא. הוא בן 80 והוא יודע ששהוא מחזיק ללא עוררין בתואר אהבת חיי. אבל לפעמים נכנס בו השד והוא מעצבן אותי קשות. הריטואל הקבוע, נפתח בדרך כלל במסווה של שיחת טלפון תמימה, שבה הוא מדווח לי, בטון מסתלבט קלות, שזה עתה קרא בעיתון (או שמע בטלוויזיה) על ממצאיו של מחקר חדש, שסותרים, בדרך זו או אחרת, את הערך הבריאותי שבאוכל האורגני.

אם הוא תופס אותי ביום שבו אני ממילא בקריזה, אני בולמת אותו בתקיפות ואומרת: “באמא שלך, תעזוב אותי מהמחקרים שלך" ומסרבת לשתף פעולה עם רצונו העז להאיר את עיניי. אלא שאבא שלי לא נוהג להרפות בקלות. הוא עומד בתוקף על זכותו להמשיך ולזלזל בכל התעשייה הזאת, אשר לשיטתו, מוליכה פתיה שכמותי שולל.

בימים יותר סלחניים, אני משתדלת להבין ללבו. לא פשוט כלל וכלל לאדם שבעברו קריירה מפוארת בהתיישבות העובדת ושיווק התוצרת החקלאית שלה, לקבל את הרעיון שהאדמה אותה עיבדו פה במשך שנים מקולקלת ושהקידמה הטכנולוגית והישגיו של המדע גם דפקו פה ושם את העסק. כל שכן, שהאוכל שהונח על צלחתו כל הזמן הזה, לא היה ראוי דיו.

כל הספרים, המחקרים והממצאים לגבי התזונה המומלצת, לא יזיזו אותו מדעתו. גם לא מה שהוא באמת יודע מתוך נסיון חייו לגבי שגרת הריסוסים במטעי הפירות, תקלות שבגללן נמהלת אנטיביוטיקה בחלב והעקבות הברורים של הורמונים שנתגלו בבדיקות מעבדה בבשר הבקר. כמובן שאי אפשר לנהל עם אבא שלי את השיחה הזאת על התאכזרות לבעלי חיים והניצול החמדני של משאבי כדור הארץ, הוא ממש יכול להתרתח ולנשל אותי מהירושה.

היות שאני, בניגוד למה שהוא סבור, אשה הגיונית, חדלתי להתווכח איתו לפני שנים, עוד מהתקופה שטען שהבייצים בכלל לא אשמות בכולסטרול ושהקמח המלא בכלל לא יותר בריא. מי שגדל בעוני ומחסור והתאווה לחמאה, שוקולד, קפה וחתיכת עוף, לא יזלזל לעולם באורז, סוכר או לחמניה, רק בגלל שהם לבנים. מה גם שבזמנים ההם, נחשבו מצרכי המזון הללו להרבה יותר בריאים ומזינים.

למדתי לחיות עם הידיעה שהוא יפתח חשבון בפייסבוק (שזאת המקבילה שלי ל"קודם יצמחו לי שערות בתוך כף היד" שלו), לפני שהוא יסכים להאמין בכל מה שטוענים המחקרים, שאינם ממומנים על ידי תאגידים, שהאינטרס שלהם הוא למכור עוד ועוד זבל להמונים. ויש לפעמים, כשאנחנו יוצאים לדייט במסעדה, אני מזמינה מהתפריט לגמרי בניגוד לדת שלי, רק כדי לשמח אותו קצת.

אבל עם כל הריספקט לפער הדורות, אני ממשיכה להמרות את פיו ולדחוף את עגלתי העמוסה בסופרים אורגניים. מה שהוא לא רואה, לא יכול הרי להביא לו את הסעיף. בכל זאת, אני מעדיפה לשמור אמונים למריון נסל, מחברת "מה לאכול" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) שמספקת את כל הנתונים הדרושים, למי שמעוניין לפתח תודעה צרכנית אקולוגית ולא באמת סומך על חוש האחריות של היצרנים.

מצד שני, אני יודעת שאבא שלי לא טועה לגמרי כשהוא טוען שאני ושכמותי שבויים במיתוסים משלנו. כמו שלו נוח להתבצר באמונותיו ועמדותיו, ככה גם אני פועלת על אוטומט, שגורם לי - לעיתים קרובות מכפי שהייתי מוכנה להודות בכך - לסגוד לתווית האורגנית.

גם אם עומדים לרשותי מחקרים הרבה יותר מהיימנים ואמינים לכאורה, מאלה שהוא גילה הבוקר כששתה את הקפה ועילעל בעיתון, ההתעקשות הפנאטית שלי, לא שונה מהותית מזו שלו. האמת המוחלטת היתה ועודנה מושג מתעתע וחמקמק, ודאי כשהיא קשורה במה שטוב או לא טוב עבורנו. וכזאת היא גם הקלות הבלתי נסבלת, שבה אנחנו נוטים לאמץ באדיקות את מה שנוח ונעים להאמין בו. נטיה שאינה מבשרת טובות, גם בעבור אלו מאיתנו שמשננים מתוך שינה את משנתה של נסל ומתעמקים היטב בתוויות הרכיבים שעל האריזות.

• תוכן לא ראוי
• 3 תגובות
•  שתפו בפייסבוק

תגובות בפייסבוק

תגובות