Saloona

בזמן האחרון התחיל לרדת לי האסימון. אני מתה על הביטוי הארכאי הזה, שכבר לא אומר דבר לבני בן ה-8. גם הגדול, בן ה-15, מבין למה אני מתכוונת, כי פעם הסברתי לו למה שימשו האסימונים. הוא כבר נולד בעידן הטלכרד. על כל פנים, האסימון הזה קשור במה שנהוג לכנות הליך הפרישה מהחיים, שאיכשהו אמור להיות קשור

אני מאוד אוהבת את נופר גלפז. לפעמים אני הולכת לחנות שלה רק בשביל לנשום קצת יותר עמוק ולהרגיש טוב. מזל שאני אוהבת אותה, כי אנחנו עובדות באותו הבניין, היא בקומת הקרקע ואני בקומה הראשונה. כך שכל בוקר כמעט אני עוברת ליד החלון ראווה ויוצא שלפעמים גם שלוש או חמש פעמים ביום. בדרך כלל אני מציצה,

בבוקר של ערב ההפגנה למען הסדרת שהותם החוקית של ילדי האזרחים הזרים, הדלאי לאמה העלה סטאטוס נבואי בעמוד האוהדים שלו. טוב, לא ממש נבואי, כי די פשוט להתחבר בכל יום נתון, מכל מיני פינות, לסטאטוסים שלו. בתמצית, נאמר שם (ובתרגום חופשי), שכל מי שחרד אך ורק לטיבם של חייו הוא, יסבול בסופו של דבר. וכל

מדי קיץ, עת יולי המתרתח נותן לחיצה על דוושת הגז, אני מציינת לי בחשאי את "יום הבחירה שלי". זהו מועד לגמרי פרטי, שלא חשוב בו במיוחד התאריך, רק חשוב לזכור איך הגענו עד הלום ובמה זה היה כרוך. ההלום, הוא כמובן בואו של השלום. זה שמתחיל מבפנים. או ליתר דיוק, קץ הסכסוך שניטש שנים. מצד

אחת העצות היותר שימושיות שקיבלתי פעם בסדנת מדיטציה, היא לא לשכוח שכל התירגולים הללו שבהם אנחנו נעזרים הם לא יותר מכלים, שכדאי להשתמש בהם כל עוד הם מועילים. אחד התרגולים היותר מעולים שאימצתי לפני שנים רבות, לקוח מתורת הפנג-שווי ועד כה לא מצאתי לנכון להיפטר ממנו, כי הוא מוכיח את עצמו להפליא. את העיקרון הזה

הצעדה למען שיחרורו של גלעד שליט נכנסת, נכון למועד פרסום שורות אלה, ליומה הרביעי. זהו, באופן כלל לא מפתיע, מפגן מרשים של סולידריות אזרחית. גופים כלכליים, אזרחים מפורסמים ואלפי אנשים שהחליטו לא לשבת בחיבוק ידיים, פוסעים יחד באקט שאיש אינו יודע אם אכן יוביל להכרעה, ששתי ממשלות מכהנות מנסות להתחמק ממנה. רבות דובר במניעים, במהלכי

אם ישנו לקח רוחני שאת לומדת היטב כשאת עוסקת באפנה, הוא ששום דבר, אבל באמת באמת שום דבר, לא ישאר כמות שהוא. השינוי התכוף, המתמיד, בהרגלים שאימצנו והתקבענו בהם הוא בלתי נמנע, שכן על קוצר הרוח כלפי המוכר כבר ועל התשוקה להתחדש, מבוססת כל התעשייה הזאת – שמוכרת לבד מאשליות, גם משהו ללבוש. המתקדמות בשנים

"חשבתי שזה בלתי אפשרי בשבילי להיות האדם שאני חושב שאני, לא האדם שאני רוצה להיות, אלא האדם שאני חושב שאני עכשיו, ולאכול בשר, או לפחות לאכול אותו בלי לחשוב על זה…” הסופר ג‘ונתן ספרן-פויר בראיון לחיליק גורפינקל במגזין האינטרנט "אחר". הספר החדש יחסית של ג‘ונתן ספרן פויר, “לאכול בעלי חיים", שתורגם לאחרונה לעברית, אוחז 350

חבר שלי רני ואנוכי קרועים על הסדרה "עד החתונה". כמעט כל הדמויות מעוררות בנו חיבה והזדהות ואנחנו יכולים להעביר ערבים בניתוח האישיות של הנפשות הפועלות בשגגה ובתבונה. ברשימת הפייבוריטיות שלי, למשל, נמצאות חלי גולדנברג ומיקי קם, בעיקר בשל היכולת שלהן לעצב, בסיוע התסריט האינטילגנטי, דמויות אמינות, משכנעות ונוגעות ללב של נשות פרברים, שבגיל חמישים ומשהו

לרגל פתיחת שבוע הספר, להלן שלושה קטעים מתוך הספר "מעשה האהבה" מאת בארי לונג. אם הם ידברו אליך, ואפילו אם יעוררו בך בתחילה התנגדות או אי נוחות או רתיעה, קראי במלוא תשומת הלב את הספר המלא. אם יש לך שותף הולם להרפתקה, או חברה קרובה שאת חפצה ביקרה, העניקי להם את הספר הזה. הוא מאותם

החברה שלי שאני אוהבת אותה בכל לבי, סיפרה לי שהיא מאוהבת בניקול. ישבנו במטבח שלה. כלומר, אני ישבתי, היא בישלה. נדמה לי שרוטב לפסטה או שמא זו היתה מג‘דרה. כשהחברה שלי אומרת בהסתלבטות "מג‘דרה”, היא נותנת ברקס גרוני על ה-ג‘דרה, וזה יוצא לה ממש מצחיק. על כל פנים, החברה שלי אמרה שניקול זאת אהבה מסעירה,

לפני קצת פחות מעשר שנים, אחרי שהתברר שהבאג של חילופי המיליניום היה בבחינת התראת שווא, החלטתי להפסיק לחכות לאות משמיים והתחלתי לעשות יוגה. זה היה פשוט בדיוק כמו שזה נשמע. כל מה שהיה צריך זה להתייצב בזמן לשיעורים. מצד שני, זה הלך והסתבך, כי גיליתי שאפילו המשימה להתייצב בזמן לשיעורים – כל שכן לשנות את

רוב הזמן אבא שלי ואני מסתדרים ממש להפליא. הוא בן 80 והוא יודע ששהוא מחזיק ללא עוררין בתואר אהבת חיי. אבל לפעמים נכנס בו השד והוא מעצבן אותי קשות. הריטואל הקבוע, נפתח בדרך כלל במסווה של שיחת טלפון תמימה, שבה הוא מדווח לי, בטון מסתלבט קלות, שזה עתה קרא בעיתון (או שמע בטלוויזיה) על ממצאיו

"ככה מתחילה התאהבות. והתאהבויות הן היבט המסוכן ביותר של התשוקה האנושית. התאהבות מובילה למה שפסיכולוגים מכנים "חשיבה טורדנית" – המצב המוכר של הסחת דעת שבו איננו מצליחים להתרכז בשום דבר פרט למושא האובססיה שלנו. ברגע שההתאהבות מכה בנו, כל השאר – משרה, יחסים, אחריות, אוכל, שינה, עבודה – מושלך הצידה בעודנו מטפחים את הפנטזיות על

הילד הקטן שלי אוכל בעיקר שניצלים. אילו זה היה תלוי בו, היה אוכל רק שניצלים. אבל במסגרת ההתפשרות שלו עם העולם ההורי הוא מוכן גם לפסטה, חביתה וקראוסונים. הוא מעולם לא הכניס לפה שלו (בלי לירוק מייד, על המקום) שום דבר שגדל באדמה. חוץ מצ‘יפס, כמובן.  צ‘יפס הוא אוהב מאוד, כמעט כמו שהוא אוהב שניצלים,

מדי שישי, בארבע אחר הצהריים, כשהשירים נעשים שקטים ברדיו והשבת ממש על הסף, הם מתאספים: ותיקי השמאל הרדיקלי ואחיהם לדרך המתונים קמעה, צעירים שרק החלו לממש את חובתם האזרחית, והם חדורים בעוז ורגישות הומנית ואנשי רוח כמו הסופר דויד גרוסמן והפרופסור לפילוסופיה אבישי מרגלית, המגבים בנוכחותם השלווה והטובה את ההתגייסות. ההתארגנות למען התושבים הערבים של

סלחו לי על הצרפתית, אבל למילה הזאת כנראה אין תחליף: פאסון. הו הפאסון, והו הכמה קשה לשמור עליו. וכמה מעייף; לקום מדי בוקר, לצחצח שיניים, לשתות קפה, לעבור על כותרות היום ולהעיר את הילדים ולתקתק את היציאה. איפשהו, אחרי ההתלבטות אם לסמוך על התחזית ולקחת סוודר ולפני שמאתרים את הנייד והמפתחות שמצאו להם מקום מסתור

קראתי מאמר חביב ביותר ביוגה ג’ורנל שעסק בצורך הבלתי נשלט שלנו להלך רכיל על הבריות ועל עצמנו, תוך כדי שאנחנו מודעים לכמה שהפעילות הזאת, שלפעמים מאוד מענגת, דופקת את האימון הרוחני שלנו. בעצם אין ממש צורך להיות בודהיסטיות אדוקות כדי להרגיש את הטעם התפל, הדי דוחה הזה שמשתרר בחלל הפה אחרי שנפלטה לך איזו הערה

אני חוששת שזה תמיד בא ככה די כהלם לגברים הללו, האמיצים דיים לחיות לצידה של מישהי שחלפה זה מכבר על פני הארבעים, כשהאשה שהם סוגדים לה מתוודה בפניהם על הסיפוק העמוק והחושני שהיא חווה מייד אחרי שסיימה לנקות את הבית. הו, הרגעים האלה, המתוקים, החד פעמיים האלה שדבר לא ישווה להם: רגע לפני שהילדים יפרצו