Saloona

אני מכירה מניסיון מקצועי ואישי את הרגעים האלה של העלבון, הכאב והתחושה הצורבת הכול כך אמיתית הזאת ש"עשו לי משהו, פגעו בי, וזה כל כך לא מגיע לי…".
לאורו של חג פסח המתקרב אקרא לתחושות כואבות אלה ה"מצריים" שלנו. אלה הם הפירושים שמכאיבים לנו, תוקעים אותנו, צורבים בבשרנו כברזל מלובן. אנחנו לא בהכרח צודקות, לא בהכרח מפרשות נכון אך עדין התחושה והחוויה עוצמתיות כל כך.

אך מה זה בעצם אומר להיות נסיך או נסיכה במובן הנפשי? הכוונה להאדרה מכוונת של הסביבה, המלווה בהערצה ובפינוק, כזו המטפחת את החוויה הנרקיסיסטית. זו המרגישה שהיא כול יכולה, מגיע לה הכול, צריך תמיד לוותר לה ושמקומה במרכז הקיום הינו מעשה פשוט של צדק והגינות. טוב ויפה אך מה לעשות כשגם ילדות וילדים אחרים גדלים בחוויה דומה? כיצד ממקום של להרגיש במרכז הקיום ניתן ליצור קשרים הדדים של סובייקט מול סובייקט אחר? וכן, מהם המחירים הנלווים לויתור מסוים על עמדה נפשית זו, בהנחה שמתקיימת בשלב מסוים של החיים הבנה שקשה מאוד בצורה כזו לחיות חיים חברתיים ובעיקר זוגיים בעלי איכות.

פרידה וסיום קשים לי עד מאוד. יש משפט האומר "שבכל פרידה יש משהו מהמוות". סיומן של תקוות, סיומה של שגרת חיים, סיומם של חלומות וסיומו של תהליך טיפולי… ואולי זו תמצית החיים? עוצרים לרגע, טועמים מ"תפוח" כזה או אחר, חלק מה"פרחים" מריחים, חלק קוטפים ולוקחים איתנו וחלק פשוט "זורקים". לפעמים בטעות, לעתים בכוונה תחילה.

בפוסט הזה אני מעלה כמה מחשבות בנוגע לויתור על ציפיות. משהו שכל כך קשה לנו לעשות. הן כלפי הורינו, הן כלפי בני ובנות זוג ולבטח כלפי ילדינו. אני פוגשת מסביב סיפורים רבים, שמחזירים לי כל פעם את הזיכרונות המרים לגבי המקומות והקשרים בהם אני לא יכולתי להרפות, לא יכולתי להפסיק לצפות. ובעיקר, עד כמה הייתי צריכה לצבור כאב ומפח נפש עד שפתאום ההכרה חדרה אלי: "אין למה לצפות. הוא או היא, פשוט לא הולכים "לספק את הסחורה"… קרי, לא מסוגלים לתת לי את מה שאני רוצה וצריכה ועלי להשלים עם זה. זה יכול להיות כמובן רגש, יחס ולא בהכרח משהו חומרי.

אני מהרהרת רבות במציאות הפרדוקסאלית הזו בה רב הסמוי על הגלוי במפגשים חברתיים. פרדוקס דווקא משום שבחברה פחות נאמרים דברים אישיים, בעוד שבזמן טיפול או אפילו מפגשים קבוצתיים של סדנאות שונות הם חלק מהתהליך הכול כך מעניין הזה של דיבור אישי ואותנטי. נראה שחלק משמירת הקשר החברתי פירושה היכולת לשיחה קלה, מרפרפת, ממש מלמעלה. עבורי, שאוהבת "לחפור", זה מפתיע כל פעם מחדש וגם קצת משעמם. לא שאיני אוהבת לצחוק, להיות סתם במצב רוח של "להיות" מבלי לחשוב יותר מדי. זה בהחלט כיף, אבל… למול השיחות המתקיימות בחדר הטיפולים מחווירות השיחות החברתיות.

השבוע פגשתי אנשים צעירים, בגיל חטיבת הביניים, בכיתות ח’. פגשתי חברה צעירים אינטליגנטים, היודעים להקשיב, היכולים לפתח שיחה מעבר לצחקוקים הרגילים ולמילים הגסות שבנים – במיוחד – אוהבים כל כך "לזרוק" לאוויר. מעבר למבוכה ולבושה הראשונית, מעבר לבדיחות וצחוקים, נוצר קשב רב. קשב שאפשר שיחה על מיניות לעומת מין, על הבדלים בין בנים לבין בנות ועל זכותן של בנות לבחור ולהקשיב לעצמן. זה אולי קצת מוזר אבל הופתעתי שבגיל זה יושבים מולי בנות ובנים צעירים כל כך וממש אפשר לשוחח איתם/ן.

הפגישה עמה מלווה אותי כל השבוע. היא אינה האישה היחידה אותה פגשתי שלכאורה חייה הם "דבש", אך רק לכאורה. אישה שיש לה הכול – אינטליגנציה, בריאות, כסף אבל בפנים יש כאוס מוחלט. התחושה שהיא מעלה בתוכי מעורבת – תחושת החמצה עם תמיהה מסוימת. כיצד זה אפשרי? איך יכול להיות ש"המעטפת" כל כך עשירה ומבטיחה והתחושה מ"בפנים" כל כך מיוסרת, לא בטוחה וכועסת. אני למדה שהכעס הזה נובע מפגיעות רבה, מבושה בעצמה ובאופן שהיא מתנהלת והוא עוצמתי ומרכזי. נשאלת השאלה איך יכול להיות שהנה יש לנו – לכאורה – הכול ובעצם אין לנו כלום? אני חושבת שאת אחת התשובות למצב הזה אפשר להסביר בעזרת מושג ה"עצמי" של קוהוט.

הקדמה קטנה: החיפוש אחר תקווה בתוך חיים עמוסים, בתקופה עתירת שינויים ומתחים, אני מחפשת לעצמי מקורות נחמה. נחמה משום שקיימים כל כך הרבה כוחות וקולות המנסים לקעקע ולמוטט את מה שאני הכי מאמינה בו: היכולת לחיות עם תחושה פנימית של צדק, לראות צדק נעשה, להבנות מציאות שוויונית ומכבדת. יתכן שאלה מילים גבוהות, הכללות, אך זה

סיפורה של ליז סקריורו על פגיעה מינית שעברה ועל מה שקורה לה במהלך החיים בעקבות זאת טלטל אותי והשאיר אותי עם הרבה מחשבות ולא מעט דאגות אוקי, אז התקדמנו ויש הבנה שאין לאנוס, שאונס הוא פגיעה לכל החיים, שלקורבן מגיעה התנצלות ולתוקף מגיע עונש. אבל, הנה יש לנו פה גבר הנמצא בתהליך טיפולי והמטפלת שלו מציעה שהוא יבקש סליחה מקורבנו. זאת במטרה לסלוח לעצמו, כנראה, לקבל את עצמו ואת פשעיו. רעיון יפה מבחינה טיפולית, אבל יש פה יותר מצד אחד. למה בעצם אמורה אישה כמו ליז, או כל אישה אחרת, לגלות חמלה וסליחה?

לפני הכניסה לחדר: אמנון ודלית יושבים מולי וארשת פניהם מבטאת מצוקה, כאב וצער. הם נשואים עשרים ושלוש שנה, מגדלים ארבעה ילדים ורוב חייהם הזוגיים עוברים טלטלות ומתחים. יחד עם זאת מעולם לא היו בטיפול זוגי, אף שחשבו על האפשרות. "אני מתביישת שזרים יכנסו לתוך העולם הכי אינטימי שלי" אמרה דלית, ואמנון, שהיה זה שדחף שהפעם

הזוגיות וחיי המיניות של היום מתמודדים עם צורות נוספות ומורכבות של פרטיות המאתגרות את תחושת ה"אנחנו". נראה שהיום נדרשת הזוגיות לגמישות רבה מחד אך גם לחיזוק גבולותיה מאידך. אני מתכוונת לכך שאי אפשר להתעלם ממה שמציע לנו העולם החברתי הדיגיטלי, בחלקו וירטואלי, מסביב, אך יש לעמוד על המשמר כדי לא לטבוע בתוכו. כן לכבות סלולאריים ברגעים אינטימיים, לא לפחד להתנתק, לשים גבולות בהן הזוגיות אינה חדירה לכל "רעש" מבחוץ. זה אומר להיות בעמדה רגשית המוכנה להיות "כאן ועכשיו", מוותרת על להיות תמיד זמינה ותמיד מוכנה כשהבוס יתקשר. עמדה המתמודדת עם סוגיות של יצירת אינטימיות בכנות, ללא כיסויים עם השקעה מחשבתית ורגשית.

אפשר לדבר על הבושה בזקנה, על הבושה בגוף (זה נושא באמת ענק) ועל הבושה במיניות שלנו – נשית וגברית כאחד (נושא לא פחות גדול…). אעשה זאת בעתיד. כרגע משהו למחשבה על אחד הזרמים התת-קרקעיים האלה שמכוון את התנהגותנו היומיומית. ההחלטה לעזור לעצמנו – או בשל הבושה להימנע מכך – היא דוגמא אחת מיני רבות. אז לאן ניקח את בושתנו? עד כמה נאפשר לה להיות כוח הבולם אותנו ומפנה את עיקר הקשב שלנו החוצה? או, האם נחליט להתמודד עמה ולמרוד בכוחו של הזולת (המופנם והממשי) עלינו ועל חיינו?… לשיקולכם/ן.

לשלוח ילדים לטיפול נפשי, בעזרת מילים, אמנות, משחק או כל דרך אחרת זו משימה הורית לא פשוטה. ההכרה שאנחנו לא יכולים להביא את העזרה בעצמנו, שצריכים להיעזר מישהו חיצוני מחייבת התמודדות הורית עם רגשות של אשם, כישלון ואולי אפילו כעס כלפי הילד/ה. אז מה לעשות? לא ממליצה לוותר…

כמו שאומר השיר: "דברים שרואים מפה, לא רואים משם". זוגות רבים מאבדים את העמדה האמפטית כלפי בן או בת הזוג. כל מה שאנחנו מרגישים נחווה כל כך אמיתי וממשי עד שאנו שוכחים שבעצם המציאות הפנימית היא שצובעת את מה שאנו חווים ומפרשים, יותר מזו החיצונית. לכן כדאי להיות קשוב אליה, מודע לקיומה, לא להתכחש אליה.

איני יכולה לחשוב על כך שהמרחב הזה יפגע באיזו דרך. שאצטרך לחשוב מה אני כותבת אחרת תוטל עלי סנקציה כלשהי, קלה כחמורה, והחירות החשובה הזו לביטוי עצמי תילקח ממני. בעודי כותבת שורות אלה אני חושבת לעצמי שאולי אני קצת מגזימה, שזה לא יכול לקרות. מקווה מאוד. אני רק יודעת שלמחאה יש הדהוד ומשמעות.
בנוסף, ואני גם יודעת שההיסטוריה מתעתדת מאבקים נשיים בהם נשים שהתארגנו יחדיו הצליחו להשיג מטרות חשובות: לקבל זכות הצבעה בבחירות, להיכנס לשוק העבודה, לשבת באוטובוס עם לבנים, לרכוש השכלה ועוד ועוד. שם דבר מזה אינו טריביאלי ולא ניתן בקלות.
המחאה היום אחרי הצהריים היא המחאה שלי ושם כל אחת ואחד מאיתנו. מחאה נגד משטרים חשוכים ושמרניים, בעד חופש הביטוי וקידום תהליכים של שוויון וסובלנות, של חיי נורמליזציה בארץ הקשה הזאת.

הפעם הפוסט הזה אינו ביטוי של הנעשה בקליניקה שלי אלא של מה שאני מרגישה וחושבת. עלי להודות שאני פוחדת… חוששת, אני חרדה מפני מציאות חיים חדשה. מציאות בה לא ניתן יהיה לבטא עמדות אישיות בנושאים שונים, ולא ניתן יהיה לעסוק בתחומים המקדמים את הפרט ולא בהכרח את המדינה.
בהחלט מוטרדת. מרגישה שאני נמצאת בתוך ים שהגלים שלו הולכים וגובהים, מאיימים לכסות אותי ואת שכמותי.

רינת מציעה שהם ילכו לייעוץ או לטיפול זוגי, אך אבי מסרב. הוא אומר לה ש"אינו מאמין בטיפולים ולא באנשי מקצוע מהסוג הזה… הוא אפילו לא מעריך את מי שהולך לטיפול. לדעתו אדם כזה הוא חלש ולא יכול להתמודד לבדו." רינת נותרת לבדה, כואבת את הבדידות ומתייסרת בשל הידיעה שהם יכולים לקבל עזרה – ביחד – אך זו נמנעת מהם בשל התנגדותו של בן זוגה.
מספר מחשבות על סירובם של גברים להגיע לחדר הטיפולים הזוגי.

הוא עלה לבמה יחף, עם ג’ינס וגופיה בשיער ארוך פזור. כאילו הרגע יצא מהמקלחת ולא הגיע להרצאה מול אולם מלא מפה לפה. לפני הגעתו בקשה מאיתנו אישה נאה ובלונדינית ש"נזכור שמה שמניע את באבא דז הינו רגש אהבה ורצון לעזור". (אני מודה שהקשבתי לה תוך כדי שאני חושבת לעצמי "האם גם היא שכבה איתו?"…) באבא

התגעגעתי. באמת שכן… להיות עם קבוצה חדשה, להכיר אנשים נחמדים, מרשימים, כאלה שעושים הרבה טוב, כאלה שרוצים ללמוד. ועוד ממני…
אתמול התחילה השנה האקדמית בשבילי… קשה להאמין אבל אני עדין מתרגשת כשאני מגיעה לפגישה הראשונה, עדין סקרנית ותוהה את מי אני עתידה לפגוש. אני מחפשת מה לשנות, איפה ניתן לעשות אחרת – יותר טוב, יותר מותאם

במהלך ימי החגים צפיתי בתוכניות רבות של עיצוב לבית. כאלה בהן הצוות המקצועי מגיע לבית מסוים הסובל מליקויים שונים, תוך פרק זמן קצר וקצוב מתקן ליקויים אלה ומשפר להפליא את רמת החיים של המשפחה הגרה שם. תחילתו של כל פרק היא בהגעה עליזה ושמחה של אנשי הצוות למקום ההתרחשות וביצירת קשר אמפטי וקשוב עם בני המשפחה ברי המזל… מצאתי את עצמי נרגעת מול תוכניות אלה, וחשבתי לעצמי מדוע. הבנתי שיש פה את כל המרכיבים להירגע: המשימה מקבלת טיפול בידיים מקצועיות ואמונות, קיים רצון טוב לעזור , אפשר להירגע כי מישהו מטפל/ת פה במצב. הטיפול הוא כאמור מקצועי, אמפטי ושם לב לפרטים הקטנים… בנוסף, הוא תחום בזמן.

זוגות שהתחתנו מבחירה ומאהבה מוצאים את עצמם לאחר זמן-מה רבים, מתכתשים ויוצרים שוב ושוב מרחק רב ביניהם. מרחק שאומנם כרוך בכאב ובבדידות, אך בכל זאת הם אינם מצליחים לגשר עליו. קל לחשוב שמדובר בענייני משפחה, כסף, גידול ילדים ומטלות הבית. לכאורה אלה הם הנושאים המרכזים השנויים במחלוקת. בעבר מיקדתי, בין היתר, את הפרשנות שלי על הבדלים מגדריים, ועל הקושי לבסס נורמות של הדדיות בקשר הזוגי.
אולם כיום, ובהתבסס ניסיוני הקליני, אני סבורה אחרת. נראה לי שהנעשה במישור הגלוי הינו ביטוי לתהליכים עמוקים יותר, לא מודעים, שנקשרו לבחירה הזוגית הראשונית.

אני מוצאת את האמירה של "אין לי כוח" כאמירה אישית, כנה, החושפת את הקושי העצום מאחורי ההורות. עבור נשים רבות, עדין, הורות משמעותה שעיקר הנטל הרגשי והפיזי נופל עליהן. הן אלה שרצות לדבר עם המורים/הגננות, לערוך לילד/ה אבחון דידקטי, להחליף את המטפלת ועוד ועוד. הרבה נשים עובדות גם מחוץ לבית, והמשמרת השנייה של חיי המשפחה הינה מתישה ומעייפת – לעתים גם בודדה מאוד.
אז מה עושים? האם יש דרך להתמודד עם העייפות הזו? אני מציעה פה, כמו בפוסטים קודמים, מחשבות שלי בנוגע להתמודדות עם תחושות ה"אין לי כוח".

כשיש ילדים בבית לא רק שעות הערב אינן שקטות, אלא גם שעות הלילה. הרבה הורים מאפשרים לילדיהם הצעירים להגיע למיטה הזוגית בזמן הלילה – בשעות שונות. אני שומעת סיפורים על הורים שנודדים לספה בסלון ו/או למיטה של אחד הילדים (!) כאשר הילדים עצמם נמים בשלווה במיטה הזוגית. כולם לבטח יסכימו שללא שינה קשה וכמעט בלתי אפשרי לתפקד לאחר מכן במשך היום עם מיליון המשימות שמחכות לנו. אז מה קורה לנו פה?

אם בתקופת ימי הביניים תינוקות שנולדו לא קבלו שם ולא "נספרו" בחיי היומיום משום שלא היה בטוח בכלל שהם ישרדו וימשיכו לחיות, הרי שבימינו נקבל הזמנה לברית בה יתואר הרך הנולד כ"נסיך" שלנו. ביטוי פשוט לכך שתינוקות, עוד ברחם אימם וכבר מייד לאחר לידתם, מקבלים המון התייחסות – רגשית, גופנית ואחרת. נקודות ציון אלה מבטאות את התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו במאות השנים האחרונות, ואת השינוי בהתייחסות לילדים. במילים אחרות, ניתן לומר שילדים/ות נתפסים בימינו כ"אנשים קטנים" בעלי זכויות, צרכים ודרישות, שיש להתייחס אליהן בהרבה תשומת לב והשקעה. ההורות המודרנית שמה את הילדים במרכז המשפחה, וכך קורה שגישה זו באה לעתים קרובות גם על חשבון הסמכות ההורית. זאת משום שההתחשבות בילדים/ות מטשטשת לעתים קרובות את ההירארכיה המתבקשת ביחסי הורים-ילדים. הירארכיה שאינה שרירותית אלא נובעת מהבדלים בגיל, בניסיון החיים וביכולת לקבל החלטות.

בחדר הטיפולים הזוגי עוסקות שיחות רבות סביב שאלת הילדים וההורות. שלבי גדילה והתפתחות, לימודים והישגים, מאבקי שליטה סביב אוכל ונושא הצרכים וכמובן – מה עושים עם הילדים בחופשות וחגים. פעמים רבות אני מדמה בליבי את ההורים (וזוכרת גם את עצמי) לדמויות על חוט, רוקדות ומתזזות ממשימה אחת לשנייה, ממקום אחד למקום אחר… בין לבין אנחנו מדברים בסלולארי, טרודים תמיד במשימה הבאה ומארגנים את ההגעה חזרה הביתה. אז מה נכון לעשות – עד כמה לחוד ועד כמה ביחד – ואיך כדאי להתארגן?

מחשבות על יחסי אבות ובנות… כמה גם הם מורכבים, ועד כמה קשה לעתים להתנתק מאב פוגעני.
בעקבות עבודה סדנאית סביב הנרטיב של "הילדה שבי והאישה שאני".

רזון ככרטיס ביקור לנשיות מוצלחת. האומנם?
כמה הרהורים על הקשר שבין רזון נשי לבין נשיות ומיניות.

מין ומיניות, דימוי גוף, תשוקה, להגיע לאורגזמה (או לא), להכיר את הפות שלי, לאונן ולדבר על כך, פחדים וחששות מהתשוקה הגברית. אלה הם חלק מהנושאים שנשים אינן מדברות עליהם גם בתוך תהליכי טיפול נפשי. שם, בתוך החדר האינטימי, מקום המזמין דיבור על כל מה שמציק, שנסתר מעין כול, שמבייש. בפוסט זה אנסה להעלות מספר מחשבות בנוגע לנושא זה.

הילדה שבתוך כל אחת מאיתנו אינה נעלמת במשך השנים. היא נמצאת שם איתנו, בתודעתנו, בנפשנו ואנו נושאות אותה עמנו לכל אשר נלך. היא גם משפיעה על מיניותנו …