הבלוג של רונית לביא

נפש אדמונית

רונית לביא. בת ארבעים ושלוש רווקה+חתולה. מציירת מנדלות וכותבת. על ההליכה בשבילי החיים וההתמודדות היומיומית עם מאניה ודיפרסיה.

עדכונים:

פוסטים: 27

החל מספטמבר 2014

“אם נשתול זרע במדבר ונראה שאיננו צומח, האם נשאל ‘מה לא בסדר עם הצמח?’, לא!
הקשר האמיתי הוא להסתכל על הסביבה ולשאול ‘מה בסביבה צריך להשתנות על מנת שהזרע יוכל לצמוח?’
צריך להפסיק לבדוק מה לא בסדר עם שורדי המערכת הפסיכיאטרית ולשאול: איך ניצור סביבה אנושית, מלאת תקווה ויחסי אנוש בריאים, בה אנשים יוכלו לגדול?
עבור אלה שאובחנו עם מחלת נפש, ושחיו במדבריות המייאשות של מוסדות ותכניות בריאות הנפש, תקווה אינה רק מילה יפה, אלא עניין של חיים ומוות”.
פטרישיה דיגן, ד”ר לפסיכולוגיה, בוועידה לבריאות הנפש בשנת 1996 (מתוך מאמרה:  “החלמה וקשר התקווה”).
הפוסט הזה עוסק בנושא שמעסיק אותי לא מעט ורבים מהאנשים המתמודדים עם מחלה נפשית. הסטיגמה החברתית והסטיגמה העצמית .
איפה זה פוגש אותי ? למעשה בכל תחומי החיים. למשל, כאשר אני ניגשת לראיון עבודה אני איני מעזה לספר על ההתמודדות עם המחלה, כבר במפגש הראשון עם המעסיק, אני כל כך פוחדת שזה ייצור רושם ראשוני מוטעה עליי, מדוע אני צריכה כל כך להתבייש בעצמי? 
או למשל, כאשר אני יוצאת לדייט עם בחור, אני יושבת מולו בפגישה הראשונה, ובמחשבותיי כל הזמן מתרוצצות השאלות:”לספר?, לא לספר?”, “איך לספר ובאיזה שלב של ההיכרות?”. ממה אני כל כך פוחדת? למשל, שאני שוכרת דירה חדשה ישר עולה השאלה “האם לשתף את בעל הבית?”. ממתי נהיה לי כל כך משנה ואכפת מה אנשים אחרים חושבים עליי?  אני מכירה מתמודדים שמסתירים כל כך הרבה פרטים אישיים על עצמם, אפילו מהאנשים הכי קרובים אליהם, מהמשפחה שלהם. רובם הגדול של המתמודדים פשוט פוחד להיחשף,”לצאת מהארון”.
מתי ולמה נושא הסטיגמה החברתית והעצמית הפך להיות חלק כל כך בלתי נפרד מהחיים שלי?
“משוגע”,”לא יציב”,”בעל תפקוד נמוך”,”אלים”,”שרוט”,”לא משתלב חברתית”,”מוגבל”…אלו הם רק חלק קטן מהדעות הקדומות הרווחות בחברה הישראלית שלנו. למה זה צריך להיות ככה? השאלה הנשאלת המתבקשת היא:“מה לא בסדר בחברה שלנו?, בחינוך שלנו?”, ולא “מה לא בסדר בנו?”(המתמודדים עצמם.)
הרבה מחקרים מרתקים פורסמו בנושא, מתוך כתבה: “אל תקראו לנו משוגעים”  מאת מאיה הורודינצ’יאנו:
“ממצאי המחקרים מראים כי הסביבה הישראלית אינה מקלה על המתמודדים עם מחלות נפשיות לצמוח ולהשתלב בה, ובעוד סטיגמות רבות דעכו עם הזמן, אלו הקשורות לנפגעי נפש דווקא נותרו בעינן. ”

“באחד המחקרים, שבחן אילו מאפיינים מיוחסים לנפגעי נפש על ידי החברה, 80 אחוז מהנשאלים הסכימו שנפגעי נפש מאופיינים בהתנהגות בלתי צפויה ו-25 אחוז הסכימו כי נפגעי נפש הם אלימים. בנוסף, כשהנשאלים התבקשו לאפיין לבחירתם את נפגעי הנפש, המאפיינים החוזרים היו התנהגות חיצונית חריגה, התנהגות אלימה ובלתי צפויה, דיבור קולני, הבעות פנים, לבוש ורעד, והתנהגות לא מותאמת ולא רציונלית. 41 אחוז מהנשאלים חשבו כי ניתן לזהות אנשים עם מחלה נפשית לפי מראה, 69 אחוז חשבו כי ניתן לזהותם לפי דיבור ו-78 אחוז לפי התנהגות. כל זאת בזמן שבמציאות על פי רוב לא ניתן להבחין במחלתו של אדם.” זאת ועוד בכתבה המצורפת.
למעשה הסטיגמה החברתית היא שיוצרת את הסטיגמה העצמית, את הבושה, את חוסר הביטחון, את החרדות, את הפחד להיחשף, את הקושי לצאת החוצה אל העולם ולהשתלב בחברה ובשוק העבודה, ועוד.
בעודי יושבת וכותבת שורות אלו, ומפרסמת בלוג בו בחרתי להישאר אנונימית, אני שואלת את עצמי “למה בעצם?”. מדוע החשיפה הזו מרתיעה אותי כל כך? הרי כל בני משפחתי והחברים הקרובים אליי יודעים עם מה אני מתמודדת, אז מדוע יותר קל לי לבטא את עצמי בחופשיות תחת זהות בדויה? הלא אני צריכה להתגאות בעצמי, לטפוח לעצמי על השכם, על ההתמודדות האמיצה עם המשברים שעברתי לאורך השנים,על הצמיחה מתוך משבר.
על כן בזה הרגע החלטתי ש לא עוד! 
בפוסט זה אני רונית לביא “יוצאת מהארון” ואומרת לא לפחד, די לשתיקה ולהסתרה, מספיק עם החששות והבושה.
זו אני, ואני צריכה ורוצה להיות גאה בעצמי על היותי מי שאני, רק כך אוכל לקבל את עצמי ואת ההתמודדות וההשלמה עם המניה דיפרסיה, ובשורה התחתונה זו מטרת כל השיקום כולו, הלא כך?
עכשיו אחרי שזה נכתב פה שחור על גבי לבן, כמו שנאמר, אפשר סוף סוף לנשום לרווחה. כולי תקווה שהחשיפה שלי והיציאה לעולם בראש מורם,
תעודד מתמודדים נוספים לעשות זאת.
אני באמת מאמינה שזה יכול להוות צעד גדול למתמודד ויתרה מזאת תרומה גדולה לאנושות, ותאמינו לי שאני באמת מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי בזה הרגע.
יש משהו משחרר מאוד ומרפא באמירה הזו, “אני רונית ויש לי מניה דיפרסיה, נו אז מה?” . 
אסיים במילותיה החכמות של ד”ר פטרישיה דיגן (שבעצמה התמודדה עם סכיזופרניה):
“לכל אדם מסע החלמה ייחודי. אני משתמשת במלה החלמה לא רק להחלמה ממחלת נפש, אלא גם מהתוצאות של עוני, של להיות אזרח מדרגה ב’, של סטיגמה שהופנמה, של התעללות וטראומה שעברנו גם בידי אנשי מקצוע לעזרה, והשחיקה הנגרמת בידי מערכת בריאות הנפש.
החלמה אינה מתייחסת לתוצר סופי או תוצאה. החלמה היא תהליך של שינוי בו אדם מקבל את המגבלות שלו ומגלה עולם חדש של אפשרויות. כלומר, החלמה כוללת קבלה של המגבלות שלנו. זהו פרדוקס ההחלמה, שעל ידי הקבלה של מה איננו יכולים להיעשות או להיות אנו מתחילים לגלות מה אנחנו יכולים לעשות. לכן החלמה היא דרך חיים והיא תהליך איטי ומחושב. אנחנו ממשיכים בעבודה זו משום שאנו חלק מקשר התקווה ואנחנו רואים בפנים של כל אדם עם בעיות פסיכיאטריות חיים אשר מחכים לאדמה טובה לגדול בה. אנחנו אלה המחויבים ליצירת אותה אדמה.”

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של רונית לביא

תצוגה מקדימה

מאניה די כבר דיפרסיה

נתחיל מזה שכבר זמן רב אני רוצה לפתוח פה בלוג משלי. "נפש אדמונית" לא נולדה אתמול, היא נולדה כבר לפני שנתיים אבל כנראה שהייתי צריכה להבשיל עם עצמי בכדי לשבת ולהתחיל לכתוב (הריון של שנתיים, תתארו לכן). עדיין חולמת לכתוב ספר,...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

איך יודעים שבא אביב ?

איך יודעים שבא אביב ? אצלי בדרך כלל זה מתבטא בעלייה ניכרת במצב הרוח . עם בוא האביב גם אני פורחת, צבעונית יותר, יצירתית יותר ,שופעת רעיונות ומתחדשת. הגוף  מתעורר לו מתרדמת החורף, מתמלא תאווה לחיים, כדור השלג הדיכאוני שהקפיא...

תצוגה מקדימה

ליבי ער

שוב לא מצליחה להירדם, מחשבות באות ונכנסות, מחשבות רצות. כבר ארבע בבוקר, לקחתי את כל הכדורים שצריך כדי להצליח לישון, אבל מה לעשות שזה לא תמיד עובד. יושבת וכותבת, נותנת שחרור למחשבות, אולי ככה יהיה לי קצת שקט. הכתיבה מרגיעה...

תגובות

פורסם לפני 2 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה