לא ארזתי את הצער אך הוא הגיע איתי ~

הבטחתי יומן מסע ללא נודע. בעצם ידעתי מה שחשבתי שלא ידעתי.
העצב צריך מקום, זמן וכבוד לחוות אותו.

פוסט סלונה 1

הטיסה למלגה עם חברת סאן דור, כללה איחור מתיש בן 4.5 שעות. הדיילות העייפות מנוסעים מרוטי עצבים, התנהגו כמו רובטיות שעברו שיעורי התמודדות מול תופעות צפויות של נרגנים מצויים בכל שדה תעופה בעולם.כאלה שטיסתם מתעכבת שעות על גבי שעות ללא עידכונים שקופים.

כרטיסי האוכל שנזרקו לידי הנוסעים  היו מבישים.    איש דלפק הקפה בשדה  נבח לעומתי " גברתי! לא כל סנדביץ כלול בכרטיס הזה"!

שירות שגרם לי להתבייש שאני ישראלית.

אבל כמו כל דבר בחיים, גם לחוויה שלילית  יש צד חיובי. בדלפק "תלונות הנוסעים" פגשתי בחברה חדשה , שגם היא נסעה לבקר את בן זוגה שמתגורר באזור מלגה. השיחה קלחה וקבענו להפגש.  בהמשך, סיפרה לי שצפתה בי ונראתי לה ספוגת צער. מעניין ?! אני!? מה ? רואים עלי?!

הגעתי לשדה התעופה בשעה ארבע וחצי בבוקר,  אספתי את מכוניתי ,ששמורה בשדה ,על ידי חברה שמשכירה חניות  עם שירות מדהים של דיילים  שמביאים את האוטו לשדה. משם נסיעה של 55 דקות לעבר מרבייה.

הכבישים היו ריקים כיאה לשעה  חמש בבוקר.

הגעתי לדירתנו ,  בפעם הראשונה , בלעדיו . היא ממוקמת על כרי גולף ירוקים , דירה מרווחת עם מרפסות עוטפות ומרחב לנשמה. הריהוט בדירה לא שלנו ולא לטעמי . רכשנו את הדירה עם הריהוט . כך נוהגים פה.  רוב הדירות באזור הן דירות נופש, ואנשים שמוכרים , נפרדים ממרבייה וחוזרים לארצות המוצא הקרות ומוכרים  את הרהיטים והתכולה.

השכנה הספרדיה שלי קנתה לי  חלב והכניסה למקרר . לא ויתרתי על קפוצינו בבוקר. לא לפני שאני נכנסת לאמבטיה ומיד לשינה טרופה בת כמה שעות.

ההתעוררות לבד. הוא לא פה. הוא לא יחזור.  מחשבות שצפות בדרך כלל באמסטרדם . למזלי פחות בתל אביב.  הדירה בתל אביב  ,העיר שלי, היתה שלי לפני שהכרנו.

השכנה באה לחבק. טיילתי ברגל לשתות קפה בבית קפה שהיה אהוב עליו ,עלינו. לבדי. הרכבתי משקפי שמש להסתיר דמעה.

עצרתי בסופר  המקומי, הזול להפליא, קניתי כמה פריטים וצעדתי בחזרה לדירה.

התיישבתי  בפינת הכתיבה מול החלון, פתחתי את המחשב,  התחלתי לקרוא בקובץ הספר שהכתיבה שלו  אומנם הושלמה  אבל עוד ארוכה הדרך לפני.

השכנה המקסימה שלי הציעה לי להצטרף אליהם לנסיעה בת יום לטאנג'יר שבמרוקו.  מכיון שלא הייתי בממרוקו  חשבתי שזו יכולה להיות טעימה מזמינה. הפספורט האמריקאי שלי איפשר לי כניסה בודדת.

לצערי אחרי המראות שתועדו על ידי במצלמה,  אין  לי ממש עניין לחזור למרוקו.  שילוב של עכו -ירושלים המזרחית והשוק בבאר שבע.

עוני בכל פינה , ליכלוך ובעיקר חוסר הגיינה במסעדות ובשוק.

בקיצור, נכון לעכשיו הספיק לי.

43950117_2090277671288420_2984814559174328320_n לקינוח שלמות החוויה , נגנב לי האיפון הישראלי. למזלי יש לי איפון הולנדי איתו יכולתי להתנהל כשהגענו בחזרה לאדמת ספרד.

מבואסת על גניבת האיפון חזרתי לדירתי . ניסיתי  להעזר בחבר שידווח לפלאפון על הגניבה והסתבר שהטלפון נעלם מהראדאר של איפון. נו באמת! מי זה שאמר שהיא אפשר לפרוץ טלפונים של איפון? הצחיק אותי.

המלאך מהטיסה , הזמינה אותי לבוהרים באזור מקסים, בבית הבן זוג שלה,  עם זוג חברים ושתי בנותיהם.  הכנתי סלט פירות מושקע לפחות שאני אעשה משהו. התחושה לנסות להשחיל את סיפור חיי סביב שולחן של זרים היתה כבדה עלי. בעיקר צלמתי . נפרדתי ממנה בחיבוק.

43672939_1874040696036208_3230800629140029440_n

הימים שלאחרי עברו עלי עם מפגשי קפה עם סוכנת הנדלן שבאה לחבק את העצב שלי.  עוד נפגשתי עם העורך דין הספרדי לניהול הצוואה פה.

אנשי שירותי האינטרנט הגיעו להתקין לי מודם בחדר השינה ועוד חצי יום עבר.  שתדעו שפה הם מגיעים בזוגות. אסור להם להגיע ביחידים. משהו בנושא בטחון הלקוחות.

חברה  שהכרתי דרך חברה  אחרת בארץ הזמינה אותי למסיבת יום הולדת של חברה שלה במסעדה. נושא המסיבה היה ברזיל והיו רקדניות ואנשים נחמדים.  למזלי שלמתי על הארוחה .הרגשתי שכך ראוי, שלא אפול על אף אחד. מלאתי חלל של ערב בודד וחזרתי הביתה בהודיה.

הלכתי ברגל המון ,  צלמתי עצרתי, בבית מלון שאלברט ואני שהינו לפני שנתיים . שתיתי קפה לבדי, מספרה, פדיוקר, גבות . הליכה לחוף לצלם שקיעה.

בקבוצה של הישראלים בספרד הכרתי אישה ישראלית  מקסימה שהזמינה אותי בספונטאניות לארוחת שישי . אליה הגעתי עם המצלמה לתעד ערב ישראלי חמים וטעים.

חברה מלוס אנגלס  שאני מכירה 36 שנה הגיעה לשבוע  חיבוק לביקור.

לארח במצבי זהו תהליך שקשה לי איתו. אני , מסתבר צריכה המון זמן לבדי. כנראה שהצער לא ממש אוהב חברה.

נסעתי עם החברה  מלוס אנגלס למדריד ברכבת , ביקרתי את חברתי הדר מדריכת טיולים מקומית שאני אוהבת .  חברה אחרת מלוס אנגלס, הגיעה במקרה גם איתה נפגשתי לחיבוק מהיר. בסך הכל הרגשתי יותר לבד מאשר במרבייה. שמחתי לחזור לדירתי.

בהמשך , אתמול הגיעה לבקר נירי כפרוני.  אני כותבת שורות אלו כשהיא לידי . היא עוברת על דפי הספר שלי כקוראת. זאת היתה העיסקה שלנו. היא תבקר ותעזור לי. נארוז את הבית וניסע יחד בחזרה דרך רומא. היא תמשיך לתל אביב ואני אשאר ברומא כדי להצטרף למסיבת חתונה של בת של חברה שתערך באנקונה, שזהו אזור מרוחק מרומא שלוש שעות.

43878403_356472301563410_4403693637183995904_n

אז מה אני מסכמת בעצם. לעומת תל אביב שמאפשרת לי את שיכחת האבל , העצב  בעצם רוצה שייתחסו אליו ופה אני בהחלט התייחסתי אליו.

אני חזקה יותר!  בפעם הבאה שאגיע לפה, אבוא עם תחושה של חיבוק מקומי שמחכה לי. אני מאמינה שספר הביכורים שלי יצא לאור בקרוב ואת פס  הקול של ספרד אכניס לספר הבא שלי.

לזכור, תמיד אבל תמיד בכל מצב גם הנמוך ביותר יש לנו משהו להודות עליו.

פוסט סלונה 3

 

 

נאוה רייץ
Tel Aviv born , living in the USA since 1982 a mother of two boys Ariel 23 and Jordan 21, will live partly in new york city , Amsterdam and mainly Tel Aviv .after a brain surgery in 2012, early retirement from my line of work as a baby bedding designer at www.navasdesigns.com ,attached to dutch guy Albert ~ ~ love my new life in Hebrew and English~