הבלוג של ציידת החלומות

נתי שפירא

בת 48 אמא לחמישה ילדים מקסימים רוי, עד, תמר, יהונתן ורבקה-נחמה נשואה 25 שנים לאהוב ליבי מיכאל, חברה בוועד המנהל של "הבית של סוזן" עמותה המשקמת נוער בסיכון, כרגע... חולמת

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מינואר 2014

פעם, כשהייתי רוקחת צעירה, היו מגיעים לדלפק בהיסוס, מחכים שלא יהיה אף אחד בסביבה, לוחשים, או שבכלל באים עם פתק מהבית, ומבקשים שקית כפולה, שאף אחד לא יראה, שלא נדע איזה בושות. והיום, היום צועקים מסוף התור: תגידי, גם לכינים צריך מספר?

11/09/2014

בס”ד

את מתגרדת, אני קובעת.

אני מלטפת את הקרקפת, עונה ג’ינג’ית בשלווה.

אני ממשיכה להגניב מבטים אל הג’ינג’ית והספר, עד שאני תופסת אותה בגירוד מסיבי.

כינים, אני קובעת, יש לך כינים.

זו רק כינה אחת, אמא,

עונה ג’ינג’ית, ואפילו מרימה את הראש מהספר:

מה את עושה עניין?

shutterstock_154297622

 

איור: shutterstock

 

אז למה את מגרדת בכל הראש? אני שואלת בטון מנצח.

כי הכינה מסתובבת בכל הראש, ומחפשת,

ממהרת להגיע התשובה,

וממשיכה להסביר:

הולכת ובוכה, הולכת ובוכה, ולא מוצאת אף אחד מהמשפחה שלה.

כמעט נכמרו רחמי על כינה מסכנה, עד שג’ינג’ית ממשיכה ומסבירה בנונשלאנט חינני את מימדי האסון:

פשוט, שבוע שעבר את השמדת את כל המשפחה שלה, לא נשאר אף אחד, אפילו לא בת דודה מדרגה שלישית.

ואפילו נשק להשמדת המונים אין לי.

 

אמא למודת כינים אנכי.

כינים, וחמרי הדברה.

בעוד הפרופסור והבנים נוצקו מן הזן העמיד (לכינים),

הרי שבנותי ואנכי, מתפקדות ככפר נופש אולטימטיבי לכיני כינים, כזה שממליצים עליו בכל אתר, ששמו נישא לתהילה מפה לאוזן, מכינה לרעותה.

רוקחת או לא?

כבר ניסיתי הכל, כל תכשיר חדש, דקה לפני שהוא עולה על המדף, עובר אצלי להתנסות:

מסרקים רגילים, קצרים, ארוכים, חשמליים, חומרי הדברה, כימיקלים למיניהם, תרופות אליל טיבטיות, קווקזיות ואפילו פולניות, חומץ, גם בלסמי, טיפים של כל השכנות, החברות והסבתות, שמנים ארומטים וכאלו שלא, חפיפות פעמיים ביום או בכלל רק פעם בשבוע, תספורות בכל האורכים.

אם חשבתם שכאן, בבלוג שלי, תמצאו פתרון לבעית הכינים, אז טעיתם,

בענק.

בעוד אני נלחמת, מלחמה סיזיפית, עיקשת, רווית דמעות, קשרים, חומרים ונדונה מראש לכישלון, הנוער, או ליתר דיוק עלמת חן אדמונית, מטפחת יחסי שלום, אחווה ורעות עם שבט הכינים הג’ינג’יות.

shutterstock_154297616 (1)

 

איור: shutterstock

 

את המשפט הבא, לא תמצאו שום אמא אומרת, פחות משבועיים מתום החופש הגדול, אבל אני, אני אוהבת חופשות: אם אין מי שידביק, אין מי שידבק, או תדבק ליתר דיוק.

אחרי שני עשורים ועוד קצת של הסרת כינים, הענקתי לעצמי, לגמרי לבד, תואר “פולה מדופלמת”, מה שלא השאיר, בלשון המעטה, רושם מיוחד בקרב הצאצאים לבית שפירא.

חוץ מהג’ינג’ית.

אמא, היא מתחננת, בואי ונקים לנו חוות כינים, נוציא שערות ממברשות שיער, ונשים באקווריום גדול, שכולם יוכלו לראות.

ולפני שאני מספיקה לשאול מה לדעתה הכינים יאכלו, ומי, מי יזכה להאכיל אותן, היא מוסיפה:

וניתן להן פירורי לחם, עם שוקולד, זה בטח יותר טעים מסתם דם, ונעשה תורנות, ונתלה על המקרר מי מאכיל כל יום, בבקשה, אמא, בבקשה.

כן, בדיוק כמו שאתם מאכילים את הדגים, את הצב ואת הקיפוד? אני רוצה לענות ומייד מתעשתת,

פה לא תהיה חוות כינים!

אני רושפת:

את שומעת, לא תהיה!

וג’ינג’ית, היא כבר מגלגלת שתי דמעות ראשונות, ונועצת בי מבט כל כך אומלל, שלרגע אחד, קטנטן, של חוסר שפיות (זמני, זמני!), אני כמעט שוקלת בחיוב חוות כינים בסלון.

חוות כינים.

שובר הכינים האמיתי הגיע לביקור שבוע שעבר.

ג’ינג’ית מביטה לכיור בתום הסירוק.

מצביעה על כינה אחת שמנה, שחורה ומכוערת במיוחד:

הי, אמא, תראי, יש פה כינה של מישהו אחר, היא לא ג’ינג’ית! בטח קפצה לראש שלי בטעות, ונשארה.

אז מה, אני אומרת בקשיחות, היא הולכת לפח כמו כל השאר.

רגע, אמא, אולי כדאי שאני אקח אותה מחר לכיתה, בכוס חד פעמית, שקופה כזו, ואשאל את כל הילדות מי איבדה כינה?

בסוף החלטנו שלא.

עוד מהבלוג של ציידת החלומות

רק עם אופנוע.

בס"ד הקפיטריה של בית הספר לרפואה, אי שם במרתפים, קצת ליד חדר המתים, לא היתה מהמקומות האהובים עלי. שתים או שלוש קרני שמש, גם בחורף גשום מפתות יותר אחרי מעבדות מדיפות ריחות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עשר תובנות על החיים, בריאות, אהבה ומה שביניהם.

בס"ד קצת אחרי חצות, הגיעה אלי למיטה דרדקית מיבבת: "אמא", לחשה בקול, "אני לא מצליחה להרדם, ואני לא אצליח לקום מחר בבוקר לבית הספר, ולא אצליח להקשיב בשיעור, וכבר קראתי מלא ספרים, אפילו משעממים, ואני גם ממש ממש לבד, כי כולם...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מפלצת הפחד שלי.

בס"ד השבועות האחרונים לא היו קלים. היומיים האחרונים היו קשים מנשוא. מוצאת את עצמי משוטטת בלילה, בין חדרי הבית, נכנסת על קצות האצבעות לחדרי הילדים, מתבוננת, מלטפת, מנשקת, מכסה ודומעת. ויד קרה תופסת חזק בלב, חונקת,...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה