הבלוג של ציידת החלומות

נתי שפירא

בת 48 אמא לחמישה ילדים מקסימים רוי, עד, תמר, יהונתן ורבקה-נחמה נשואה 25 שנים לאהוב ליבי מיכאל, חברה בוועד המנהל של "הבית של סוזן" עמותה המשקמת נוער בסיכון, כרגע... חולמת

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מינואר 2014

התעוררתי. אל רחשי הלילה הצטרפו הלמות ליבי. קמתי לשתות כוס מים, חזרתי לכורסא.

14/08/2014

בס”ד

כבר במוצאי שבת ידעתי.

כתף ימין התחילה למשוך.

קצת משא קצת מתן, דיבורים, משחות, כדורים,

אבל בסוף זה רק שתינו: אני והיא, ואז ביום שלישי בסוף הערב או שאולי בתחילת הלילה, הכריזה הכתף: שביתה.

ולא סתם שביתה, יחד עם גב עליון. הסתדרות.

הסתובבתי בבית דואבת, כואבת, סוחבת, גירסא פולנית מעודנת (או שלא) לקואזימודו, עם קרעכץ ורשאי אותנטי,

ולא מצאתי לי מקום.

טוב, מצאתי.

הכורסא האדומה בסלון.

זו שרשמית היא הכורסא של הפרופסור, ובאמת, אם הוא מבקש יפה, נותנים לו לשבת בה. לפעמים.

כורסא

עם שני מצבי רגליים, שלושה מצבי גב, ונדנוד קל עד בינוני להרדמה מהירה, ולגבים תפוסים.

חמושה בשמיכת פיקה, בעייפות נוראית, ובמנה חצי שנתית של רחמים עצמיים, הלכתי לישון.

ניסיתי לפחות.

ואז גיליתי את חיי הלילה של הסלון:

ארבעה (!) שעוני קיר בטווח שמיעה, בתקתוקים לא אחידים, חתולות במרפסת, רחש הרוח בעלים, רשרושים, אוושושים, רחשים.

בסוף נרדמתי, אלא מה.

מצאתי את עצמי במנגו, עזריאלי.

רנ”ש, אמא שלי ואני.

ישר הבנתי שזה חלום: אמא שלי, מנגו?

אמא שלי, נתנה לי חיבוק ארוך, ונשיקה קצת רטובה מידי, ואמרה: “תינוקת שלי, התגעגתי אלייך נורא”, ולחלוחית חשודה בעיניה.

“השמנת?” שאלה בלי לעצור לרגע,

“טיפל’ה” עניתי וניסיתי בכח לרדת עשרה קילו. בכל זאת, חלום.

אמא שלי הסתכלה בי במבט חודר, ואמרה:

“תזדקפי, תכניסי את הבטן, תיישרי את המטפחת, איך את יוצאת מהבית עם נעליים כאלו”

ישר הבנתי שאני בקרוקס ירוק-תפוח.

“רנ”ש” לחשתי “רוצי לאוטו להביא לאמא את השקית עם הנעליים”

תוך שניה הושיטה לי רנ”ש שקית ורודה, קצת קרועה, ומייד החלפתי נעליים.

הושטתי לרנ”ש את השקית הוורודה, הקרועה ובה הקרוקס וזו נעלמה מייד מן העין.

רק אז, הבחנתי שלימיני נעל זמש שחורה, עקב קטן, ואבוי לבושה, מגפון שחור מבריק ושטוח לשמאלי.

רק שאמא לא תשים לב, חשבתי, והכנסתי את הבטן עוד קצת, שאולי היא תחשוב שבנתיים רזיתי.

בטח. הסיכוי שאמא שלי לא תשים לב לעובדה שכל רגל שלי נעולה בנעל אחרת, הוא בערך כמו הסיכוי למצא אותה במנגו.

אחד למיליון.

ואז הופיעה מוכרת צעירה מידי, יפה מידי, רזה מידי, בלונדינית מידי, ושאלה אם אני זוכרת שאני מנחה תצוגת אופנה בעוד חמש דקות.

אמא הסתכלה בנעליים, אמרה לבלונדינית: סליחה, את בכלל מחלום אחר, נפנפה ביד וכשהבלונדינית התפוגגה, פנתה לרנ”ש.

“ומי את” שאלה.

“אני” אמרה רנ”ש והישירה מבט מלכותי “אני, הנכדה הכי מתוקה שלך”

“ואיך קוראים לך” שאלה אמא שלי בחיוך ששמור לנכדים בלבד,

“רנ”ש” ענתה רנ”ש ומיד הרימה שלוש אצבעות להדגים:

“זה ראשי התיבות של רבקה-נחמה-שפירא” המשיכה תוך כדי שהיא מקפלת כל אצבע ברגע הנכון.

“את יודעת מה זה ראשי תיבות, נכון סבתא?”

“ואיך קוראים לך אם לא רוצים לקרא לך בראשי תיבות?” שאלה אמא שלי

“רבקה נחמה, בלי קיצורים ובלי שטויות” ענתה רנ”ש ובלי להתבלבל הוסיפה מייד:

“סבתא, כולם אומרים לי שאני נקראת על שמך, ושאני גם ג’ינג’ית כמוך, אבל את אפורית לגמרי, את בכלל לא ג’ינג’ית”

אמא שלי, נגעה בשיערה בהיסח הדעת,

“נכון” היא אמרה “כבר שתיים עשרה שנים שלא צבעתי את השיער”

“אתן יודעות מה, אנחנו נלך עכשיו לקנות נעליים לאמא שלך, כי אי אפשר ללכת עם נעל אחרת בכל רגל, אחר כך נקנה מתנה לנכדה המתוקה שלי ואז נכנס למספרה הראשונה שנמצא ואני אצבע את השיער לג’ינג’י”

וככה, אמא שלי באמצע, אני מימינה ורנ”ש משמאלה שלושתינו אוחזות ידיים התחלנו ללכת.

סבתא אחת ג’ינג’ית-אפורית שנפטרה לפני אחת עשרה וחצי שנים, נכדה אחת בת שמונה ואני.

התעוררתי.

אל רחשי הלילה הצטרפו הלמות ליבי.

קמתי לשתות כוס מים, חזרתי לכורסא וחיפשתי לי שוב את הזוית הנכונה.

אחת עשרה וחצי שנים שאמא שלי לא ביקרה אצלי בחלומות, וככה, מוצאי תשעה באב, עם כאב גב וקרעכץ, פתאום היא באה.

ועוד חשבתי, שאם היא תגיע שוב, בטח נשב לשתות קפה, להתעדכן.

וככה ליתר בטחון, הכנסתי עוד קצת את הבטן, וחזרתי לישון.

 

 

עוד מהבלוג של ציידת החלומות

רק עם אופנוע.

בס"ד הקפיטריה של בית הספר לרפואה, אי שם במרתפים, קצת ליד חדר המתים, לא היתה מהמקומות האהובים עלי. שתים או שלוש קרני שמש, גם בחורף גשום מפתות יותר אחרי מעבדות מדיפות ריחות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עשר תובנות על החיים, בריאות, אהבה ומה שביניהם.

בס"ד קצת אחרי חצות, הגיעה אלי למיטה דרדקית מיבבת: "אמא", לחשה בקול, "אני לא מצליחה להרדם, ואני לא אצליח לקום מחר בבוקר לבית הספר, ולא אצליח להקשיב בשיעור, וכבר קראתי מלא ספרים, אפילו משעממים, ואני גם ממש ממש לבד, כי כולם...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מפלצת הפחד שלי.

בס"ד השבועות האחרונים לא היו קלים. היומיים האחרונים היו קשים מנשוא. מוצאת את עצמי משוטטת בלילה, בין חדרי הבית, נכנסת על קצות האצבעות לחדרי הילדים, מתבוננת, מלטפת, מנשקת, מכסה ודומעת. ויד קרה תופסת חזק בלב, חונקת,...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה