הבלוג של ציידת החלומות

נתי שפירא

בת 48 אמא לחמישה ילדים מקסימים רוי, עד, תמר, יהונתן ורבקה-נחמה נשואה 25 שנים לאהוב ליבי מיכאל, חברה בוועד המנהל של "הבית של סוזן" עמותה המשקמת נוער בסיכון, כרגע... חולמת

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מינואר 2014

נחושת היתה באופנה אי שם בשנות השבעים. נכון, תמיד ידעתי ששדים יש רק באגדות, ובכל זאת, זוכרת, איך פעם אחת, בשלהי גן חובה, כשאמא פרשה לשלאפשטונדה, לקחתי את קנקן הנחושת מהסלון, ועל קצות אצבעות, התגנבתי למטבח, ובמגבת מטבח בלויה, שיפשפתי את הקנקן עד שהבריק וזהר. רק שהג’יני שבכד סרב לצאת. שלוש המשאלות כבר היו סדורות ושגורות, שלא אתבלבל ואפספס את הזדמנות חיי. ואמא, שהתעוררה משנת הצהריים, ובאה לשבח את פרץ ההתנדבות של בכורתה, לא הצליחה להרגיע את מבול הדמעות ששטף לפתע, ולהתעצב יחד איתי על הג’יני שלא יצא מהקנקן, ועל המשאלות האבודות שלי.

22/06/2014

בס”ד

אני אוהבת לקרא, והרבה.

בין שלל אהבותי אפשר למצוא בקלות ספרי פעולה ומתח, פנטזיה, מדע בדיוני, מיתולוגיות, ספרי היסטוריה, כל ספרי הילדים, ספרי מהגרים וגם רומנטיקה, ואפילו שירה לא תגרע מהמדף.

עוד לא הגעתי למדרגה של בני בכורי (להלן: הדינוזאור), שמצאתיו יום אחד, נושק לגיל שבע, מעלעל בעיון במדריך הטלפונים, ועוד טוען שזה מרתק, ובכל זאת, אני קוראת (כמעט) הכל.

כשהגיע לידי הגולם והג’יני לא יכולתי שלא לתהות, האם אשרוד יותר מפרק או שנים בספר הכל כך שונה הזה.

ובמה הוא שונה?

בעיקר בכך שניתן לקטלג אותו בכל כך הרבה ז’אנרים, שזה מבלבל.

רומן מהגרים היסטורי, מיתולוגיה יהודית וערבית על סף הפנטזיה, מתח ואהבה כולם בספר אחד, שעלילתו מתרחשת בניו-יורק בשלהי המאה ה 19.

חוה, הגולם, מגיעה לניו-יורק על גבי ספינת מהגרים מפולין, כאשר בעליה נפטר תוך כדי ההפלגה, שעות ספורות לאחר שמפיח בה חיים.

היא מוצאת את עצמה בודדה, ללא ניירות ההגירה, ללא הבנה בעולם אליו נזרקה.

חוה, שמה, ניתן לה על ידי רב זקן, הפוגש בה במקרה ומזהה את מהותה.

אחמד, ג’יני ממדבריות סוריה, מגיח (איך לא) מקנקן נחושת, כבול בדמות אדם, כשהוא אזוק בצמיד שלא ניתן להסירו, צמיד שנכבל בו כשלכד אותו מכשף רב כוחות, שבע מאות שנה לפני כן. הוא מופיע בסדנה של פחח סורי שקיבל את הקנקן לתיקון.

אחמד, שמו, ניתן לו על ידי הפחח ארבילי.

חוה ואחמד נטמעים בזהירות, ולא בלי קושי, בסביבתם.

סקרנותם, ורצונם להבין את המקום אליו נקלעו, מובילה אותם למפגש זה עם זו, לזיהוי מיידי של שותפות גורל בין שני יצורים שנקלעו לעולם לא להם, ללא יכולת להחלץ ממנו.

hagolem_vehagini(2)

“מה את?” שאל.

היא לא אמרה כלום, לא הראתה שום סימן שהבינה. הוא ניסה שוב: “את לא אדם. את עשויה מאדמה.”

סוף סוף פצתה את פיה. “ואתה עשוי מאש,” אמרה.

הזעזוע חבט היישר בחזהו, ובעקבותיו ניעור בו פחד עז. הוא נסוג צעד אחד. “איך ידעת?”

ועוד מהספר:

הוא צחק. “יש פארקים הרבה יותר גדולים.” הוא העיף בה מבט מזוית העין.” איך קרה שאף פעם לא ביקרת בפארק?”

“כנראה מפני שעוד לא חייתי מספיק זמן,” אמרה.

הוא קימט את מצחו במבוכה. “בת כמה את?”

היא הרהרה. “חצי שנה. ועוד כמה ימים.”

הג’יני עצר בפתאומיות. “חצי שנה?”

“כן.”

“אבל… בתנועת יד גורפת החווה לעבר גופה הבוגר וחזותה הכללית.

“נוצרתי כמו שאתה רואה אותי עכשיו,” אמרה וחשה אי נוחות: היא לא היתה רגילה לדבר על עצמה. “גולם לא מתבגר אלא פשוט ממשיך לחיות כמו שהוא, אם לא משמידים אותו.”

“ככה זה אצל כל גולם?”

“אני חושבת שכן. אני לא יכולה לדעת בוודאות. אף פעם לא פגשתי גולם אחר.”

“אפילו לא אחד?”

“יכול להיות שאני היחידה” אמרה.

המפגש, מעמת אותם בסופו של דבר גם עם אויב משותף, רב כח ומסוכן.

אבל המפגש הוא עוד הרבה יותר:

מפגש עם התהוות רצונות, אצל מי שאמורה לא לחוש בשום רצון מלבד זה של אדונה, אחריות ומוסר אצל מי שתחושת החופש וסיפוק רצונותיו עומדים מעל לכל, לפני הכל.

האם הגולם והג’יני הופכים אט אט אנושיים? האם טבעם מוביל אותם לאבדון?

מותח ומרתק ככל שיהיה, מעורר הספר תהיות הנוגעות לשייכות, זהות ורצון חפשי.

הלן וקר טווה ברומן הביכורים שלה, פנטזיה היסטורית, אגדה למבוגרים, אל תוך סביבה מדוייקת ומציאותית של מהגרים קשי יום, בשתי שכונות לא רחוקות זו מזו.

גיבורי המשנה, והדמויות הסובבות את חוה ואחמד מקבלים אותם כחלק ממציאות שנויה במחלוקת, כחלק מקו התפר שבן עולם ישן לעולם החדש.

הגולם והג’יני\ הלן וקר, ידיעות ספרים.

אני אהבתי, מוכנה להמר שלא תשארו אדישים.

 

עוד מהבלוג של ציידת החלומות

רק עם אופנוע.

בס"ד הקפיטריה של בית הספר לרפואה, אי שם במרתפים, קצת ליד חדר המתים, לא היתה מהמקומות האהובים עלי. שתים או שלוש קרני שמש, גם בחורף גשום מפתות יותר אחרי מעבדות מדיפות ריחות...