הבלוג של ציידת החלומות

נתי שפירא

בת 48 אמא לחמישה ילדים מקסימים רוי, עד, תמר, יהונתן ורבקה-נחמה נשואה 25 שנים לאהוב ליבי מיכאל, חברה בוועד המנהל של "הבית של סוזן" עמותה המשקמת נוער בסיכון, כרגע... חולמת

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מינואר 2014

ש לי כמה אפשרויות: הראשונה, להשאר אזרחית כבוד במדינת התירוצים. השניה, להאשים ולהמשיך לשקר (גנטיקה, ילדות, הרגלים, עצמות כבדות, חילוף חומרים) והשלישית, לעמוד עכשיו ממש ולאמר: אני רוצה להיות רזה. באמת רזה.

03/02/2014

בס”ד

זה לא זמן טוב למשבר.

ודאי לא למשבר צורה.

אבל כהרגלו, הוא תופח וגדל בתוכי כבר שבועות מספר, לא שואל ולא עוצר, לא בודק איתי עיתוי ועוצמה, וככה במוצאי שבת בואכה יום ראשון, התדפק על דלתי, לא מוזמן ולא רצוי והתנחל לו משבר צורה חדש.

משחר ילדותי, צמודים משבר צורה ואנכי, בלתי נפרדים אלא לתקופות, ובכל פעם הוא לובש לו גלימה אחרת ומופיע, בתזמון מושלם. לו, אף פעם לא לי.

וכי מה היה לי רע עד היום?

את עודף המשקל שלי אני נושאת לא מאתמול, מראות אנכיות, כאלו שניתן להשקיף בהן על כל התצורה כולה, אין לי בבית כבר עשרות שנים, לפחות מאז שאני אמונה על עיצוב הבית.  המשקל ואני ממש לא ביחסי ידידות, מקסימום, אני מזיזה אותו בקצה הבהן אל פינת חדר האמבטיה, לא רוצה לדעת, ולא רוצה לראות….

מערכת היחסים שלי עם דיאטות, למיניהן,  החלה אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת, עת הייתי רזה.

באמת רזה, לפי כל קנה מידה וקריטריון, ועדיין, לא אהבתי את מה שנגלה אלי מהמראה.

לא עזר אז, ועד היום, שלושים שנים אחרי ועשרים ומשהו קילו מעל (המשהו זה במקום המשקל), אני לא אוהבת את המראה שלי. ועת מתרגש לו משבר צורה, זה סימן ברור לכך שאת מה שלא אהבתי תמול שלשום, אני ממש שונאת. מתעבת.

במשבר צורה גם לא מתלבשים יפה, ולא מנצלים את מכירות סוף העונה, לא מודדים ולא מתאפרים…

מסתובבת כל היום כמו שק תפוחי אדמה, בטוחה שאני שוקלת טון וקצת, ונראית כמו שני טון. סוג של לוויתן, אבל זועף.

וכשהמשבר בעיצומו, אני סוקרת את כל האפשרויות, ולא מצליחה להגיע לשום מסקנה ראויה:

אטקינס? דוקאן? מיצים? כרוב? רבין ?(לא רק כיכר, לעתיקות שכמוני) שומרי משקל? או שמא תזונאית צמודה? ותאמינו לי הייתי, חוויתי, רעבתי, התייסרתי…ואת כולן אני מטאטאה ביד רחבה מהמקלדת, ומבינה כי הגיע הזמן לסתום את הפה, ולזוז יותר.

כלומר, להפסיק לאכל. וכן, להתחיל להתעמל. יותר.

אני חייבת להתוודות, קבל עם ומחשב, שלהפסיק לאכל אינה בין האופציות החביבות עלי.

תאמרו מה שתגידו, יש לי מה לענות.

יען כי אני אוהבת לאכל. והכל.

חוץ מבשר, עוף ודברים שרוטטים על הצלחת. וסחלב. ודברים עם כמון וכורכום.

כל השאר, מוזמן בחדווה אלי לצלחת.

חיבה מיוחדת אני נוטה לפחמימות למיניהן. אפילו פריכיות אורז חביבות עלי, וגם איתן אני עשויה לאבד שליטה. ומתוקים, מכל הסוגים. ומלוחים, באותו המגוון בדיוק. ודגים, וירקות, חיים, מבושלים או צלויים, ביצים בלי סוף בכל שיטת בישול ובעיקר טיגון…

לו היתה נתונה הבחירה בידי, הייתי כנראה בוחרת להיות מהזן הדקיק והבולס בלי הרף. כאלו שצווחות לחברה בחנות, יו, תראי איך אני שמנה, 36 בקושי נסגר עלי, ומזמינות דקה אחר כך קוראסון עם הקפה, ואני, שלושים ושש היה הגיל שלי לפני כמעט תריסר שנים, וזו, עד היום, מידת הנעליים שלי, לבד מזה, אין לי קשר למספר המפתה הזה.

כאלו שבבריכה הן רק משכשכות ולא מתאמצות לסיים שישים בריכות, אין להן הליכון בבית, והן לא יוצאות לטיולים מייגעים שמטרתם לשרוף עוד קצת קלוריות, שחדר כושר זו האופציה שלהן להשוויץ באאוטפיט המושלם להתעמלות, כזה שאני ושכמותי חושבות שמיועד לילדות בנות עשר, אם במקרה ניתקל בו על מדף בחנות הבגדים..

ולו הייתי יכולה, היה במקרר אצלי, מנגנון פתיחה של כספת, עם השהיה, כזה שאם אני לא עומדת לידו בדיוק בשנייה שהוא מסיים את ההשהיה (ואני אף פעם לא עומדת באותו מקום יותר מידי זמן), הוא ננעל שוב…

ובארץ לו, היתה לי מבשלת כזו, שבאה כל יום, קולפת, קוצצת, מערבבת, אופה ובין לבין מחסלת את השאריות של הילדים מהצלחות, מנגבת את הסוף של הסיר של הפסטה, ובעיקר, שולחת אותי למקום אחר בכל פעם שאני חושבת להתקרב למטבח….

ואילו הייתי חולמת באמת, הייתי היום שפן הנסיונות של הגלולה האמיתית להרזיה שסוף סוף מישהו פיתח, והייתי יורדת ויורדת ויורדת… ולא עולה….

ולו היתה שוב נתונה הבחירה בידי, הייתה נוחתת אצלי בבוקר אתמול, מאמנת כושר, שמתאימה לתקציב שלי (לא קיים) מהזן המרושע, כזו שאין אצלה “לא יכולה” והיא לא מוכנה להודות ב”נגמר לי הכח”, כזו שלא תניח לי עד שהבטן תשתטח, והזרועות לא ירטטו, ועד שכח המשיכה לא יזיז עוד לאחורי, אטומה לתירוצים ושאינה יודעת מהו מחר בבוקר עבור שמנה….

כן, אני שמנה.

קשה לאמר, יותר קשה להרגיש, ועוד יותר קשה להבין, ואני, לא יכולה ולא מוכנה להשלים עם זה.

טוב, מאחר ואני יודעת איך תמיד מסתיים לו משבר צורה, אני מוכנה לדלג על הדכדוך, ועל הציפיה לניסים, או למהפך קוסמי כזה או אחר, או לשינוי בדעת הקהל שתעלה למקום של יוקרה את מיטב משמני, ואפילו על שעות השינה המיותרות שהמשבר מוסיף לי כהנה וכהנה (והתירוץ מצויין, אם אני לא ערה, אני לא אוכלת).. ולעבור לשלב הבא.

ויש לי כמה אפשרויות:

הראשונה, להשאר אזרחית כבוד במדינת התירוצים.

השניה, להאשים ולהמשיך לשקר (גנטיקה, ילדות, הרגלים, עצמות כבדות, חילוף חומרים)

והשלישית, לעמוד עכשיו ממש ולאמר: אני רוצה להיות רזה. באמת רזה.

הנה, אמרתי את זה !

אז מה?

אז אני מבטיחה לאהב את עצמי, עשרים קילו פחות מהיום, בלי להתלונן,

ואני מבטיחה להמשיך להתעמל במרץ, להתמכר לספורט שונה ולא רק להפעלת שרירי הלסת,

ולשנות את הרגלי האכילה שלי, לא לאכל בעמידה מהסירים, לא לחסל את שיירי הפסטה של הילדים, לא ללקק מקערת המערבל , לאכל רק פרוסה אחת של עוגת השמרים ולא חצי תבנית…

להתאפק.

ועוד החלטה אחת קטנה וגדולה: אני מוכנה לקבל עצות, מסכימה להקשיב, ומתכוונת להפנים…וזה כנראה לי החלק הכי קשה….(שמעתי שסבלנות שורפת קלוריות כמעט כמו ספינינג… בעיקר כשמקשיבים לשטויות)

זהו.

החלטתי.

מה עכשיו?

עכשיו צריך להישקל.

מחר, מחר בבוקר.

מבטיחה.

יש משהו לאכל בבית הזה???

עוד מהבלוג של ציידת החלומות

רק עם אופנוע.

בס"ד הקפיטריה של בית הספר לרפואה, אי שם במרתפים, קצת ליד חדר המתים, לא היתה מהמקומות האהובים עלי. שתים או שלוש קרני שמש, גם בחורף גשום מפתות יותר אחרי מעבדות מדיפות ריחות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עשר תובנות על החיים, בריאות, אהבה ומה שביניהם.

בס"ד קצת אחרי חצות, הגיעה אלי למיטה דרדקית מיבבת: "אמא", לחשה בקול, "אני לא מצליחה להרדם, ואני לא אצליח לקום מחר בבוקר לבית הספר, ולא אצליח להקשיב בשיעור, וכבר קראתי מלא ספרים, אפילו משעממים, ואני גם ממש ממש לבד, כי כולם...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מפלצת הפחד שלי.

בס"ד השבועות האחרונים לא היו קלים. היומיים האחרונים היו קשים מנשוא. מוצאת את עצמי משוטטת בלילה, בין חדרי הבית, נכנסת על קצות האצבעות לחדרי הילדים, מתבוננת, מלטפת, מנשקת, מכסה ודומעת. ויד קרה תופסת חזק בלב, חונקת,...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה