הבלוג של נטאלי

הכל זמני

נשואה באהבה למאיר של חיי, אמא לשלושה מורי דרך, מורה ליוגה, עו"ד וחולת מיאסטניה גרביס.

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מיוני 2014

itamar

דמיינו לכם תקופה של 14 ימים

שבועיים תמימים ושלמים

למשל דמיינו שאתם טסים לטיול שופינג ובילויים בניו יורק למשך שבועיים.
או שאתם טסים לטיול כוכב באירופה.
אולי לתרגל יוגה ומדיטציה בהודו.
או נופש בטן-גב בתאילנד.

ואז דמיינו לכם אותי – מאושפזת בבית החולים במשך שבועיים.

אז איך שורדים משך שבועיים בבית חולים, כשבעצם, אין הטבה ממשית משך כל זמן האשפוז?
להיפך, היתה החמרה מהותית עם סכנת חיים, אשר תודה לאל, השתפרה.

אלו מכם שקראו את הפוסטים הקודמים שלי על משפחתי ואליה , הביקורים , וחברותיי אני מאמינה שהבנתם איך שרדתי את התקופה הזו, ברובה בכל אופן.

אבל גם יש בתקופה הזו הרבה זמן לבד.

החיים בצל המיאסטניה גרביס למדו אותי, להשתדל כמה שניתן, להיות עצמאית, כמה שפחות תלותית.

להגיע לאשפוזי היום – לבד.
לביקורות רופאים – לבד.
לבדיקות – לבד.
טיפול באישורי תרופות, רכישת תרופות – לבד.

כמובן שכשהייתי בת 25 והפילו עלי את הבשורה, שום דבר לא היה לבד.

אבל מהר מאד הבנתי שעלי לדעת להסתדר לבד – כי ביום בו אותו מלווה יודיע לי שהיום הוא לא יכול ללוות אותי, זהו – תחושתי תהיה כאילו הכל מתמוטט.

איך אסתדר? מי ישמור עלי? ידאג לי? יחזק אותי?

ולכן החלטתי, מלכתחילה אסתדר לבדי.
וכך במשך כ 9 שנים כמעט כל אשפוז וטיפול עברתי לבדי, בכדי לסבר את האוזן – היו למעלה מ- 100 אשפוזי יום (וכמובן שהציעו תמיד להצטרף אלי).

אז שבועיים עברו ויש לי תמיכה ואהבה אינסופית, אבל יש לי גם לא מעט זמן לבד וישנן גם לא מעט מחשבות.
ביניהן, מחשבות על איתמר ילדי, עולל, פעוט, תינוק כבן 14 חודשים שלראשונה בחיינו לא התראינו יותר מיממה.

תהרהרו רגע
אמהות ואבות – כמה זמן אתם חושבים שהייתם יכולים לעבור מבלי לראות את תינוקכם?

ולא, אתם לא בטיול שופינג ובילויים בניו יורק.
גם לא בטיול כוכב באירופה.
לא מתרגלים יוגה ומדיטציה בהודו.
ולא בטן גב בתאילנד.

לא עבר יום שלא חשבתי עליו. קיוויתי אולי היום סוף סוף נפגש.

לא עבר יום שלא תהיתי לעצמי מה היום הוא למד לעשות?

האם הוא כבר התחיל ללכת בכוחות עצמו, ופספסתי את צעדיו הראשונים?

האם הוא הוסיף עוד מילים ללקסיקון?

האם הוא עוד זוכר אותי?

עד מתי? עד מתי לא??

מדי יום יומיים הייתי מתייעצת עם מאיר – אתה חושב שכבר אפשר?

לא כל זמן שאני לא יוצאת מהמחלקה.

מדי יום מאיר והוריי שלחו לי תמונות עדכניות של הילדים.

כשכבר הייתי ממש שבורה, אבי התחיל לשלוח לי סרטונים משעשעים של איתמר.

הייתי צופה בהם בכל רגע שהייתי לבד.

רואה אותו מסיע את האוטו, יוצא ונכנס לתוך בית הילדים, מקשקש בטלפון, מדבר עם אבא שלי, מחייך, צוחק, מתעצבן, צוחק, צוחק, צוחק…

ואני מחייכת, צוחקת, צוחקת, צוחקת, נעצבת, מתעצבנת, מתגעגעת ובוכה, בוכה, בוכה

ואז עברו כמעט שבועיים, ודי!!

בקשתי, התחננתי – אני רוצה לראות את איתמר.

חלק נוסף במשוואה -
מבחינה בריאותית, מצבי לא השתפר.
מבחינה טיפולית, העירוי התרופתי לא עזר והסטרואידים שנטלתי היו ברמה הכמעט מקסימאלית, ובעצם, לא נותרו הרבה אפשרויות.
בעיקר המשיכו להגיד ‘סבלנות’.

נו אז מה עושים?

אפשרות טיפול נוספת (שגם הומלצה לי על ידי משה פיק, עליו ספרתי כאן) היתה של טיפולי פלזמה פרזיס. בקצרה מדובר בטיפול בו שתי הידיים מחוברות למכונה אשר שואבת מיד אחת את כל הדם בגוף, מסלקת מהדם את הפלזמה, וביד השנייה המכונה משיבה את הדם בחזרה.

כיוון שמעולם לא קבלתי את הטיפול הזה, הודיעו לי כי אתחיל לקבל סדרה של 10 טיפולי פלזמה, לסירוגין, יום כן יום לא, וכל זה יעשה תחת אשפוז.

הווה אומר, כשלושה שבועות אשפוז נוספים!!

אוי ואבוי!!

שבת אחר הצהריים.

מאיר מתקשר מהדרך – אנחנו כבר מגיעים, תתכונני, תרדי לרחבה.

כולי נרגשת, חלשה, עייפה, כאובה, עצובה, שמחה – הכל ביחד.
רק לראות אותו סוף סוף – שלא ישכח אותי, שיזהה, שישמח, שיבוא אלי…

הם הגיעו – שלושת היקרים שלי – מאיר, אליה ו א י ת מ ר

אלו שמכירים אותי, יודעים – אני רגישה, בלשון המעטה (מזל סרטן קלאסי).

בוכה בכל סיטואציה מרגשת (וגם פחות) שקשורה אלי, ולדאבוני הרב גם בכאלו שלא – חופות, בריתות, בשורות על אירוסין, הודעות על היריון, סרטי קומדיה רומנטיים, פרסומות (?!?!)

אז איך אני אמורה להחזיק את עצמי כשהנסיך הקטן שלי מובל אלי אחר כבוד בתוך העגלה, יושב לו בה שקט, מתבונן, תוהה, קולט, שולח את ידיו אלי ומתחיל לבכות?!

פרצתי בבכי, הרמתי אותו (קבלתי כוחות קסם) וחבקתי אותו כאילו הרגע הניחו אותו על ליבי רגע אחרי לידתו.

הלכנו ארבעתנו, התא שלי, המשפחה שלי, המאיר של חיי והאורות שזכינו ליצור, התיישבנו על המדשאה של בית החולים, וכך העברתי את שבת אחר הצהריים, כשבן זוגי וילדיי מעניקים לי חום, אהבה, חיבוקים, נשיקות, חיוכים וזמן של נורמליזציה, של אחדות, של משפחה, של ריפוי.

הכל זמני – בתום שבועיים אשפוז, קבלתי בשורות משמחות ומדאיגות גם יחד: “את משוחררת הביתה, אבל כרגע אין שינוי בהמשך הטיפול, נפגש חזרה בבית החולים בעוד 3 ימים”. תודה לאל, הביתה לאהוביי.

יומיים אחר כך איתמר הלך את צעדיו הראשונים לבד, הוא חיכה לי.

בתפילה לימים שקטים, ושהשלום יבוא למען כולנו, למען הילדים.

* מזל טוב טליה, אוהבת.

עוד מהבלוג של נטאלי

תצוגה מקדימה

3 ימים בטיפול נמרץ

האם הייתם אי פעם במצב בו לא הצלחתם לנשום?? ניסיתם לקחת שאיפה, להכניס טיפת חמצן, ולא הצלחתם? תדמיינו לעצמכם לרגע אחד - הפעולה הכי בסיסית, טבעית, קיומית - לשאוף, לנשום,...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

3 ימים בטיפול נמרץ - המשך

לפני הכל - תודה רבה לכולכם! רגשתם אותי עד דמעות בתגובותיכם, הודעותיכם, תפילותיכם, והתעניינותכם הכנה, כל הפעולות הללו מסייעות לי מאד בתהליך אותו אני עוברת. מזכירה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שביזות יום א'

אז מה קורה איתי היום זה מתחיל נראה לי כבר בתקופת התיכון וזה מועצם בתקופת הצבא. אחר כך זה כבר תלוי במהלך החיים, בבחירות שלנו ובסאנטושה. משום מה רבים מהאנשים שאני...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה