הבלוג של נטאלי

הכל זמני

נשואה באהבה למאיר של חיי, אמא לשלושה מורי דרך, מורה ליוגה, עו"ד וחולת מיאסטניה גרביס.

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מיוני 2014

ICU איק קמג

כעסתי, זעמתי, התעצבנתי וצרחתי – אז כמובן שתוך שניות לקיתי בקושי כבד לנשום והבהלה שוב חזרה.

האחות האנושית שהסתכלה לכיווני, קלטה את מצוקתי ואת ניסוני לרדת מהמיטה וישר רצה לחדרי ושמה את המסכה על פניי.

דחיסה אדירה של חמצן
רגיעה…

האחות האנושית החליטה (כשאני עם המסכה על פניי ולא יכולה לענות, מחשבה חכמה – מודה) שזה הזמן לפנות אל ליבי – “תרגעי, אל תתעצבני, זה לא טוב לך, אני רק רוצה לעזור לך, תהיי עכשיו עם המסיכה, תנשמי ואח”כ נעשה כל מה שצריך”.

כשלא מסוגלים לנשום כמו שצריך, לקחת שאיפה, “אוויר” – לא מבזבזים זמן חיים יקר על “עצבים”, על “ניהול” ג’ונגל כמו בית חולים, או על ניסיונות לתקן את העוול שנעשה לחולים על ידי הצוות הרפואי, ובתור מטופלת עשר שנים, זה נעשה, לדאבוני, חדשות לבקרים.

שתקתי (מודה, ישנה סבירות גבוהה שזה בזכות המסיכה שעל פניי, ולאו דווקא בזכות התובנות שלי).

לאחר זמן מה הסרתי את המסכה, צחצחתי בסיוע האחות האנושית את שיניי (הפלא ופלא, לפתע היא היתה יותר זמינה, והסתובבה הרבה בחדרי), בלעתי את התרופות, שתיתי את “ארוחת הבוקר” שלי.

ואז, מזה 3 ימים הגיע לראשונה לראותי נוירולוג ממחלקת עצבים.
או שלום לך באמת, נזכרתם שאני עוד חיה?!

כיוון שהייתי אחרי כל המאורע עם האחות האנושית וגברת כוח עזר, ורק הרגע בלעתי את התרופות (שטרם התחילו להשפיע עלי), אני כבר כ 5 שעות ערה אחרי יום מלא בעצבים, עצבות וחששות –
נראיתי על הפנים, עדיין הייתי קצרת נשימה, חיוורת וגם מאד כפופה בפלג הגוף העליון (סממן חיוני שגיליתי בעת אשפוזי – כשלאדם יש קשיי נשימה חמורים, מסתבר שהוא מתחיל להתכופף בפלג גופו העליון, לא כ”כ הבנתי למה, אבל הסבירו לי כי מרוב שיש כבר קושי לכל מערכת הנשימה לשאוף את האוויר נוצרת מעמסה על פלג הגוף העליון שמתאמץ כולו וכך זה בא לידי ביטוי).

הנוירולוג ראה אותי וקלטתי את הבהלה על פניו, הוא שאל אותי לשלומי והשבתי “סביר”, הוא לא נראה לי האדם הנכון לפרוס בפניו את כל צרותיי האחרונות, וזה גם לא מה שיסייע לי כרגע.

הוא הסתכל עליי וזרק איזה משפט בנוסח “טוב, את לא נראית לי במצב טוב בכלל ובטח שלא במצב לחזור למחלקה, אני רוצה להתייעץ עם נוירולוג בכיר בעניין” והלך.

בדיעבד הסתבר כי מהרגע שהתחלתי להתהלך ביחידה בליווי, החל מרוץ לשחררני מהיחידה.

היחידה לטיפול נמרץ משמשת למצבי מצוקה קריטיים עם סכנת חיים ממשית!!
כל מיטה וחדר ביחידה יקרים עד מאד הן מבחינה כלכלית והן מבחינת הצלת חיים.

ברגע שמטופלת מסתובבת ביחידה, זה לא נראה נורמלי ו/או מצב מצוקה מסכן חיים, ולכן ביחידה דחפו כמה שיותר להחזיר אותי למחלקה הנוירולוגית בצירוף מכונה שתהא צמודה למיטתי במחלקה.

לעומת זאת במחלקה הנוירולוגית לא רוצים לקחת סיכון במצב בו אקלע לאי יכולת לנשום הדורש טיפול אגרסיבי יותר מחיבור למכונה שמסייעת לנשימה (כלומר הרדמה ומכונת הנשמה, חלילה לא עלינו).
אז מגלגלים את האחריות מהאחד לאחר – נוהג מוכר וידוע בתחום הרפואה ובחיים בכלל.

לא הייתי במצב טוב, האחות האנושית השיבה לפניי את המסכה, הייתי עצובה, מפוחדת ובאי וודאות.

היה יום שבת, הוריי המקסימים הציעו שילדיי ישנו את ליל שישי אצלם, בכדי שבן זוגי יוכל לישון לילה שלם שקט ואולי אף ארוך וללא הפרעות.

גם עליו עוברת תקופה קשה מאד, גם הוא עמוס וטרוד רגשית, נפשית ופיזית, גם הוא מפוחד ומבוהל – לראות את אשתך, אם ילדיך, מאושפזת בטיפול נמרץ עם מסיכת הנשמה על פניה, בלי יכולת לדבר, ללעוס, לבלוע ועוד.

מגיע לו לנוח, מגיע לו להתאושש, מגיע לו לישון!! הוא זכה בכך ביושר! המאיר של חיי!

מצד שני היה לי מאד קשה להשאר אחרי כל מה שעברתי לבד, הייתי זקוקה לתמיכה, לכח ממלא

אז המתנתי כמה שיכולתי, וכשכבר הרגשתי שאני לא מסוגלת שלחתי הודעה לבני משפחתי – “מי יכול בבקשה להגיע להיות איתי?”
אחי האמצעי והמהמם (הוא גר יחסית קרוב) ישר ענה “כמה דקות ואני אצלך”.

נרגעתי, ידעתי, יש מי שיהיה איתי עכשיו.

המתנתי בסבלנות עד שאחי הגיע… מסכנון, נראה עייף, נראה כאילו הערתי אותו משינה –
לא נורא, יאללה יש יותר גרוע, אחותך מאושפזת בטיפול נמרץ, תחזור לישון בעוד שעתיים.

זמן מה מאוחר יותר הגיע רופא בכיר מהיחידה שהסביר לי כי, ככל הנראה, כיוון שמצבי התייצב וניתן להצמיד לי את המכונה בכל מקום, אני אחזור למחלקה הנוירולוגית להמשך טיפול בהחמרה של המיאסטניה כשהמכונה צמודה אלי.

שמחתי
אבל גם מעט דאגתי

הרי אם במחלקה בזמנו אמרו לי שהם לא רוצים לקחת סיכון עם קשיי נשימה מהותיים, וכרגע מצבי מבחינת נשימה עדיין לא להיט ועובדתית אני צמודה למכונה, (וגם הנוירולוג מקודם הביע חשש כבד) אז איך משיבים אותי למחלקה?!

מצד שני, נורא מפחיד ביחידה, מלחיץ וכבר נמאס לי להיות כאן… מצב המיאסטניה לא משתפר, העירויים שקבלתי לא עושים את העבודה, ואני רוצה להתחיל לראות איזשהו בזיק של אור בקצה המנהרה.
נראה לי שיציאה מהיחידה לטיפול נמרץ זוהי בהחלט הדרך לכיוון הבית (חייבת להיות אופטימית, למרות שזה היה רחוק מאד מהאמת).

יש לי מורה ליוגה מדהימה – גילי שמה, התחלתי לתרגל אצלה לפני כתשע שנים (אני חושבת) בחדר כושר.
היא שינתה את כל מהלך חיי, הכירה לי את עולם היוגה, דחפה אותי ללמוד הוראת יוגה ולהפוך למורה.
אפשרה לי להחליפה אינספור פעמים ולצבור את נסיוני הראשון כמורה.

בזכותה אימי ואני הגשמנו חלום – ופתחנו סטודיו ליוגה משלנו – יוגה בכפר (בכפר מעש), בדיוק כארבעה חודשים לפני תחילת הבלאגן. טיימינג זה הכל בחיים, לא?!

אז גילי המדהימה היא לא רק מורה ליוגה, גילי היא גורו – אלו שמאירים את האור במקום בו אנו חווים חושך - גילי היא מאלו שמרימים למעלה את אלו שהגיעו למטה, מרעיפה אהבה, חמלה, חיבוק וקבלה.

גילי הגיעה לטיפול נמרץ והעניקה לי טיפול מרפא.

ושעתיים אחרי הובלתי אחר כבוד במיטתי, בליוויו של אחי המהמם (שנשא את תיקי וציורי בתי) חזרה למחלקת עצבים.

ואז נחשו נחשו מי הגיעה סוף סוף אותי לבקר?

הכל זמני – אז תודה לאל, גם היחידה לטיפול נמרץ היתה רק זמנית.
וב”ה פה הסתיימה הכרותי עם היחידה הזו לכל חיי, אמן!!!

תודה לכם שאתם קוראים, מגיבים ושולחים ברכות ותמיכה.
מחכה לכם בפעם הבאה…

עוד מהבלוג של נטאלי

תצוגה מקדימה

3 ימים בטיפול נמרץ

האם הייתם אי פעם במצב בו לא הצלחתם לנשום?? ניסיתם לקחת שאיפה, להכניס טיפת חמצן, ולא הצלחתם? תדמיינו לעצמכם לרגע אחד - הפעולה הכי בסיסית, טבעית, קיומית - לשאוף, לנשום,...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

3 ימים בטיפול נמרץ - המשך

לפני הכל - תודה רבה לכולכם! רגשתם אותי עד דמעות בתגובותיכם, הודעותיכם, תפילותיכם, והתעניינותכם הכנה, כל הפעולות הללו מסייעות לי מאד בתהליך אותו אני עוברת. מזכירה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

שביזות יום א'

אז מה קורה איתי היום זה מתחיל נראה לי כבר בתקופת התיכון וזה מועצם בתקופת הצבא. אחר כך זה כבר תלוי במהלך החיים, בבחירות שלנו ובסאנטושה. משום מה רבים מהאנשים שאני...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה