הבנות יוצאות עם הבנים. ועוד להצגה.

"את בטוחה שיניב גם מגיע לדבר הזה?", סינן לעברי בפעם המי יודע כמה האיש שלי, שאני לא מכנה אותו כאן בעלי, שכן מאז נישואינו הוא מתעקש שאנחנו לא נשואים ובפגישות רשמיות הוא בד"כ מציג את עצמו כנהג שלי (הילד המסכן גדל בבית אתאיסטי והוא הסכים להיכנס תחת החופה רק מפני שהבין שבאמת אין ברירה וגם אז עשה זאת תחת מחאה כבדה ובנוכחות של פחות מעשרה מוזמנים…).

אז "הדבר הזה" זאת ההצגה הנפלאה שגררתי אותו אליה, ביחד עם עוד 2 מתוך חבורת ה בנות, שאם להודות על האמת מעדיפה בד"כ לבלות בתוך עצמה ולא מטריחה אותם את הבנים.

אז איך זה קרה אתם שואלים?, האמת גם אני לא בדיוק יודעת, די במקרה. דליה המקסימה שהיא אחת מחמשת ה בנות התקשרה אליי ערב אחד וכהרגלה דיברה מהר וציינה שהיא בקו השני עם משרד ההזמנות והיא מזמינה לנו ולשרון ויניב כרטיסים להצגה וצריך להגיב מהר והיא בעצם כבר עשתה זאת וביי.

נו טוב, אמרתי לעצמי, פשוט זה בטח לא יהיה,, בכל זאת "הילד" לא היה בהצגה בטח מאז כיתה ו' בבית הספר היסודי בקיבוץ… אבל זה עוד אף פעם לא קרה שגררתי אותו להצגה  ובטח שלא שוברים נישואים מוצלחים של 13 שנה בשביל הצגה אחת קטנה. 

תשמעו, במקרים שבהם את מתכננת "לסנדל" את האיש שלך ואני חייבת להודות שאצלנו המקרים האלה מועטים, את מתכננת את הסינדול היטב ופועלת עפ"י כללי תחכום של נשים יפות ואמיצות:

א.      אין צורך ליידע אותו זמן רב מראש. יומיים שלושה מספיקים.

ב.      יש להודיע לו על כך אחרי שהאכלת אותו במיטב בישולייך, כשהוא עוד מתמוגג מהיותך גם יפה וגם אופה.

ג.       יש לוודא היטב שיניב ודורון הבנים של הבנות לא מתכוונים חלילה להבריז, הם כבר אישרו את הגעתם ואין סיכוי שהם לא יופיעו שם בטעות.

ד.      מוטב לאחר ההודעה הדרמטית לתת גם סוכרייה….(או לפחות להבטיח אחת…).

אז במשך שלושה ימים תמימים, מהרגע שהודעתי לו לאיש שלי שהולכים להצגה (שמיותר לציין שלא ידעתי איפה, איך קוראים לה, מי משחק בה ושאר פרטים הכרחיים, שכן אם דליה הזמינה לנו זה בטוח במקום טוב, הצגה טובה ועם שחקנים מבטיחים, אז בשביל מה לבזבז זמן על שאלות מיותרות?…), הוא שאל עשרות פעמים את השאלה הבלתי נמנעת : "את בטוחה שיניב גם מגיע לדבר הזה?", הלא אם יניב מגיע, ראיתי את בועת המחשבה מעל ראשו… אז גם אני עם כל הקשיחות שלי יכול להרשות לעצמי… כן, יניב הוא קשוח, אחד שעד ששרון אילפה אותו להיות שוחר תרבות, זרמו הרבה סינדולים בנהר…והיום נדמה לי שלעיתים הוא נהנה יותר ממנה כשהוא שוחר את התרבות בגללה.  כן, כן הוא מגיע, סיננתי שוב ושוב, לא מרבה במילים, מתוך ידיעה ברורה שכל המוסיף גורע ואם להודות על האמת גם מכיוון שלא היו בידי הרבה פרטים מעבר ליום ושעה ולכן העדפתי בעיקר להנהן…

בצהריים, שעות ספורות לפני הרגע הגדול, הוא עוד ניסה לשכנע אותי שאולי כדאי לבטל את הבייביסיטר ושאני אזמין במקומו את אחת החברות הטובות שלי… ובכדי להמשיך ולחזק את קו ההגנה שבחר, חזר וציין שוב ושוב איך יומיים קודם בחרתי ללכת לחתונה של ידיד ביחד עם דניאל חברתי המקסימה מניו יורק ועם שרון, במקום ללכת איתו… (פשוט ידעתי שתהיה חתונה טובה ואנחנו הרי נועדנו לבלות ועם הבנות מבלים, בעוד שאם הייתי הולכת איתו, סביר שבעיקר הייתי בוחנת את טיב המנות ולא את טיב העקבים שלי ברחבה שזה בדיוק מה שעשינו שם שלושתנו…).

אתה תהנה, ניסיתי לשכנע אותו. תיפתח שנייה לדברים חדשים, תנסה את זה לפחות, הרי מאז כיתה ו' לא היית בהצגה וזה באמת כיף, גם יניב ודורון באים, נבלה אחר כך כולם ביחד… וכך מצאתי את עצמי ממשיכה לחפש עוד אמירות משכנעות, כאלה שנראה לי שאצל מסנדלות בעלים מקצועיות יש למכביר, בעוד שאצלי נדרש מאמץ לגייס כאלה…

מה שיפה אצלו אצל האיש שלי, הוא יודע בדיוק מה טוב בשבילו. לא מתיימר לנסות כל היום דברים חדשים שאינם מפתים אותו, לא עושה אף פעם, כלום בשביל להגיד שעשה, לא סובל לשבת במקומות סגורים ולהקשיב (אלא אם זה להקשיב לסרט "המסור"… ודומיו או להרצאה מרתקת בתחום הצילום).

להצגה נסענו תאמינו או לא ברכב אחד, שלושה זוגות, דליה הנהגת. צחקנו כמו ילדים בני 16.

ההצגה "אמא מאוהבת" של בית לסין הייתה מלאת הומור, אנושיות, עצב. בעוד שאני נהניתי מכל רגע, גומעת בשקיקה כל תזוזה, כל הוויה, ישב לצידי האיש שלי, נע בחוסר נוחיות בכיסא, עשה קולות שקטים של אני נהנה, רק שמבעד לשקט יכולתי לשמוע אותו מהרהר הרהורים מלאי תהיות, מחכה שזה כבר ייגמר והוא יוכל לחלץ את רגליו ואת חוסר השקט שאחז בו במשך ההצגה כולה, שהייתה ללא הפסקה לשמחתי ולצערו.

כשזה נגמר, כמו אחרי כל מופע תרבותי שאני חווה, אני אוהבת לנתח לעצמי, מה לקחתי משם. היה שם המון מה לקחת מן ההצגה הזו, הצגה שעוסקת בילדים, בזוגיות, בגבולות, בהורות, קריירה ואהבה ללא גבולות וללא תנאים.

האיש שלי, שאינו מנתח כלום בחיים, למעט כמובן את מהלכי המשחקים של מכבי תל אביב ושל הבן שלנו ואת מרוצי המכוניות, אופנועים ושאר מנועים, סיכם את הערב מבחינתו בקצרה: "היה נחמד להיות בהצגה, פשוט כי לא הייתי מאז כיתה ו'"…

נכנסנו לרכב והבנות כמובן הציעו שנלך לשבת איפשהו, בעוד שהבנים הציעו שנלך הביתה… תפסיקו להיות כבדים, תזרמו ותלמדו רגע ליהנות, הפצרנו בהם. לבנים, לעומת הבנות לא היה אכפת איפה יושבים, העיקר שנגמור עם זה כבר… גישה שהביאה אותנו, לוותר (מה שבדרך כלל לא קורה) וכך מצאנו את עצמנו יושבים באיזה בית קפה נטול כל שיק, מהסוג שבאמת גורם לך לרצות לסיים עם זה כבר. היה מצחיק עד כאב.

בדרכנו חזרה הביתה, הדגישו הבנים שהיה נחמד לצאת עם הבנות ושעכשיו זה תורם לבחור בילוי… אני מצטערת אבל לא יכולה להסגיר את מה שעלה שם.

בלילה, כשהוא ישן לצידי, חשבתי לעצמי שאנחנו מסתדרים כל כך טוב כבר 13 שנה, עם שלושה ילדים בדרך ועסק לא פשוט שאני מנהלת בעזרתו הרבה, פשוט בגלל שאני לא מסנדלת אותו והוא לא אותי. יש לנו חיים נפלאים יחד ויש לנו חיים נפלאים לחוד. מעולם לא הכרחנו אחד את השני ללכת לאן שהוא, לבלות איכשהו, לעשות משהו. אם בא לנו לעשות ביחד אז בכיף, אם לאחד בא לעשות משהו ולשני לא, אז נמצא לנו פרטנרים אחרים, העיקר שלא כופים את הרצונות זה של זה אחד על השני.

החיים המשותפים שלנו לימדו אותי שכשאת מאפשרת לבן הזוג שלך, הוא מאפשר לך גם, כשאת לא יורדת לחייו שיתחלק איתך שווה בשווה בעול גידול הילדים והאחריות על הבית, אז הוא מתחלק מעצמו, כשאת מאפשרת לו לפתח את התחביבים שלו, גם אם הם תחביבים של שבתות, לילות וכד' (האיש שלי משך שנים נהג במרוצים בעיקר בשבתות…ובשנים האחרונות פיתח את תחביב הצילום ומשקיע בו זמן ומשאבים…), אז הוא מאפשר לך לפתח את התחביבים שלך.

לתיאטרון אני כנראה אמשיך ללכת עם הבנות, להתרגש וליהנות. עם האיש שלי אמשיך לעשות את השאר…

 

 

יעל זוהר - UNSTOPPABLE
אני עוברת דרך החיים בכל הכוח ולא נותנת להם לעבור דרכי, אמא לשלושה בני נוער, אשת קריירה, עצמאית בתחום הפקת אירועים בחברה שלי - http://www.zoharevents.com/, אוהבת ליהנות ממה שהחיים מציעים לנו ומגשימה את החלום של לשלב בין קריירה לאימהות. אני בלתי ניתנת לעצירה ומרצה על זה.