לתת מים לברווזים

סמואל בקט השאיר לי מפתח מתחת לעציץ, זימן לי אגדה מארץ רחוקה ועזר לי להיזכר בחומרים מהם עשויה אהבה בת עשרים.

אחרי עשרים שנה, צריך להקפיד על תחזוקה שוטפת כדי שזה ינוע. טיפול עשרת אלפים, צבע ופחחות ומיכל מלא דלק זה בסיסי. כי זה כבר לא מה שהיה, וכדי שמה שזה הפך להיות ימשיך להתקיים בכבוד –  צריך לשמן צירים, לנפח צמיגים ולא לשכוח אחת לכמה זמן לתת שטיפה הגונה.

לפעמים צריך גם להתנתק מהכל כדי להכיר מחדש את מי שהפכנו להיות, כדי להיזכר למה בעצם קשרנו את גורלנו דווקא בגורל זה שבחרנו, ואולי על הדרך להבין למה בכל זאת אנחנו עדיין יחד, כנגד כל הסיכויים. כדי לעשות את זה, צריך לתת קפיצה קטנה מחוץ ליומיום האפרורי ולהיכנס לתוך סיפור מסגרת, עם עדיפות גבוהה לאגדה מארץ רחוקה. ואז בא בקט. סמואל בקט. בא בדיוק בזמן. "השארתי לכם מפתח מתחת לעציץ", הודיע לי. אל תשכחו לתת מים לברווזים".

(כניסה לסוויטת בוטיק סמואל בקט, מלון פסטורל כפר בלום)

באתי בלי ציפיות. הרי מה כבר אפשר לצפות מאחד שכתב בעיקר על הומלסים ונדכאים ששוכנים בתוך תעלות, פחי אשפה וכדים? אלא שהבית של בקט הפתיע בענק. חלל גדול ממדים, מואר ומפואר, רצפה דמוית טרהקוטה, ריהוט עץ מסורתי, כריות מפנקות, הדום נעים, קירות מגולפים ותאורה רכה.

(חלל מרכזי סוויטת בוטיק, מלון פסטורל כפר בלום)

כמו כל מחזאי טוב, בקט דאג גם לנגיעות של מסתורין. במרכז החדר, דלתות עץ צרפתיות ממתיקות סוד. דלתות יפות הן חולשה גדולה שלי. מיד מעוררות את בלוטות הסקרנות, ותמיד יש מאחוריהן הבטחה.

בחיל ורעדה משכתי אלי את הצרפתיות היפות האלה, ואז נשימתי נעתקה.

(חדר רחצה, סוויטת בוטיק, מלון פסטורל כפר בלום)

זהו, אמרתי לאיש שאיתי, עם התפאורה המנצחת הזאת אפשר להתחיל להיזכר. אז התחלנו. והנה התובנות שלי, מסוף שבוע צפוני של רוגע וטבע, על אהבה בת עשרים פלוס:

כשאני רואה מרחוק את האיש שאיתי, אני כבר לא מחסירה פעימה, אבל אני מרגישה תחושה חזקה של קרקע יציבה, בית ומשפחה, וכשקנה הנשימה שלי פתוח ומקבל אספקת חמצן 24/7, זה שווה בעיני עשרות פעימות מוחסרות.

כשהאיש שאיתי רוצה שנצא מהבית בזמן והוא אומר לי "את לא צריכה להתאפר", זה מעצבן אותי כי אני שונאת שמאיצים בי, אבל באותה נשימה זה גם קצת מחייך אותי, כי זאת הדרך שלו לומר לי שהוא עדיין חושב שאני יפה, גם בלי איפור.

כשהאיש שאיתי שואל אותי "איפה הזה של הזה" אני מסוגלת לאשפז את עצמי מרצון, כי למה לעזאזל לא לקרוא לחפץ בשמו, אבל אני יודעת לפענח כל "זה" ו"זה" כאילו אני הגרסה הנשית של חמיצר לכל הפחות, ויש לי אפילו אלוגריתם פנימי שיודע להצפין כל "זה" חדש שמצטרף לרפרטואר הקבוע.

כשהאיש שאיתי פותר תשבצי היגיון, החשיבה הלוגית שלו יוצאת החוצה בנביעה שקטה וענווה. מרגיזה אותי האדישות שלו ושהוא בכלל לא קולט עד כמה הוא באמת מבריק, הרי אני כבר מזמן הייתי מסתובבת בכיכר העיר עם שלטים, ובאותה נשימה אומרת לעצמי איזה מזל שאין לידי איזה נאד נפוח שעף על עצמו, וכמה טוב שיש לי מקום אצלו בעולם.

לפעמים, כשאני רוצה להתעופף בתוך מילים גבוהות של חלומות, יצירה והגשמה – האיש שאיתי אומר לי חכי רגע. זה מוציא לי את הרוח מהמפרשים, כי זה מכריח אותי לחזור לקרקע היבשושית שכל כך משעממת וקומלת אותי. אבל אני יודעת שבתפקיד המבוגר האחראי שלקח על עצמו, הוא תמיד ייתן לי גב וישמור עלי שלא אתעופף גבוה מדי, כדי שתמיד אצליח לחזור.

האיש שאיתי מכיר אותי. הוא יודע שלפעמים אסור לדבר איתי. במיוחד בשעות הבוקר, בהן אני נורא לא נחמדה, אז כדי שלא אחצה את הקווים מסתם לא נחמדה למגעילה ברמות, עדיף לעזוב אותי בשקט. ויש עוד כמה רגעים בהם אני חייבת להישאר עוד קצת בתוך הבועה של עצמי, והוא כבר יודע לזהות את אותם רגעים שהשתיקה יפה להם.

(חדר מנוחה, ספא מלון פסטורל כפר בלום)

האיש שאיתי ואני מאמינים במתן חופש זה לזו להיות ולחיות גם מחוץ לביחד. לכל אחד מאיתנו עולם מלא עיסוקים וחברים שלא כוללים את החצי השני. המרחב האישי הזה, שניתן בהסכמה ובפרגון מלא, ממלא את העולמות הפנימיים של כל אחד מאיתנו ומחזק את היכולת שלנו לשוב ולהתחבר לביחד.

אילו יכולנו להחזיר את הגלגל לאחור – האם היינו בוחרים זה את זו פעם נוספת? לעולם לא נדע באמת. יודעת רק, שעברנו יחד חתיכת דרך ויש לנו אחריות עליה, ועלינו. יודעת גם שהחיים האמיתיים הם די חד-גוניים, עם נגיעות של אושר לפרקים, ואת הנגיעות האלה אנחנו צריכים ליצור בעצמנו ואחר כך לזכור גם להתענג עליהם. אז אני ממשיכה לשמן צירים, לנפח צמיגים ומזכירה לעצמי, אחת לכמה זמן, גם לתת שטיפה הגונה. או כמו שבקט ביקש: לא שוכחת לתת מים לברווזים.

[youtube 6BjjAfh1K4U nolink]

לעוד סיפורים מהקישקע: http://saloona.co.il/galitdiamant1967/

למלון פסטורל כפר בלום