הבלוג של נעמי ניר הוברמן

נעמי

גדלתי בהרצליה,שדות ירוקים,שעות בים.ציירת.בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון.מצלמת,כותבת,רוקדת,משחקת,אוהבת בוכה וצוחקת.נשואה ואמא לשלושה בנים וכלב. מטפלת בהילינג ושיאצו,מטיילת בעולם כמה שרק אפשר

עדכונים:

פוסטים: 49

עוקבים: 43

החל מנובמבר 2010

…”לא יכולתי אלא לכתוב..“השורה הזאת של פרננדו פסואה{משורר פורטוגלי אהוב}

מהדהדת בי שנים..משחר ילדותי אני כותבת.מציירת מילים וכותבת כתמים.ומציירת

יומנים.מחברות.תיאורי נוף,רגשות,חלומות,מחשבות,סיפורים,שירים,שורות אינטימיות,מסעות בין דפים,בגוף ראשון,שני.לפעמים כותבת כאילו הדברים נכתבים מעצמם..בשפה משלי..מתוך הנפש פנימה.הכתיבה מבררת,מבארת,כואבת..כמראה,כריפוי,כחברה טובה

נגיעות של סתיו בחלון,צמרת הברוש אפורית משהו,נוטה לצד,רוח רכה יורדת על הכתפיים.קפה שני ואני בוהה..תוהה;למה באמת פתחתי בלוג ולמה דווקא בסלונה?

מנסה לצלול לעומק הנפש ולענות בכנות לעצמי.כבר ב2010 נפתח הבלוג שלי בסלונה,כאילו מעצמו ולא רק שם..הרצון קיים כבר מזמן אבל רק לאחרונה מצאתי את הזמן ובעיקר את ההבנה והצורך לכתוב במסגרת של בלוג ולא רק על פעם יומן היום קיר…

העיסוקים השונים,שעות הציור,הילדים-מתבגרים..החיים.

הכתיבה..לעתים זוהרת כברק בשמיים אפלים,לפרקים מענגת כצחוק ילדים,שועטת,שוטפת,מייסרת,מקרטעת,עדינה כחליל או בועטת כקולות תופים אבל תמיד רוקמת בלב חוטי זהב רכים..

הכתיבה באה עירומה,לא תמיד בהירה אבל חשופה דרך עור רגיש ופתוח.

חיים ארוכים הנה בת לוויתי הצמודה.איני יכולה לדמיין את חיי ללא מילים,שורות…

סלונה היא קהילה.לא רק במה לכתיבה או אתר כזה או אחר.מקום שמחבק אותך.

כתיבה באה ממעמקי הנפש ..זקוקה לחופש מחד אך לתחושה חמימה וקבועה של צעיף חובק.עוטף.מכיל.מקבל.בית

אני גאה להגיע לאירועים למשל ולהגיד בקול בהיר:אני?מסלונה..מרגישה שייכת.אכפת לי מסלונה .הבלוגריות משום מה..כולן משובחות,באמת,התקבצו נשים רגישות,מענינות,חברות

אנחנו נפגשות.מיד מרגישות כחברות וותיקות.מקיפות שלחן.מרגישות בבית.לא הייתי רוצה לשבת בשום שלחן אחר..

אני שייכת לכמה קבוצות מרצוני וגם לא..קשורה לכמה תחומים אומנות בעיקר אך ממעטת להכנס..ל”קבוצת הבלוגרים בסלונה”אין יום ולו הצצה קטנה..שלא אכנס,להגיב,לקרוא-פוסטים מרתקים שנכתבים באהבה.אפשר להרגיש קשר ואכפתיות

עולה למשל סטטוס בבקשת עזרה,סתם צורך לפרוק,בקשת עצה-ההתגיסות מהירה,מדהימה,רחבה ואפקטיבית ולא רק בשביל לקבל לייק..אבל כן,תמיד יש חיבוק

לא בכדי פתחתי את בלוגי בסלונה .היה רגע שהרגשתי את הצורך לכתוב במסגרת תומכת.תחושת השבט..קהילה.עזרה הדדית.באתי מתוך צורך למקום הנכון מבחינתי ובכל יום שעובר,הרי רק לאחרונה באמת התחלתי לטפח ולכתוב בבלוגי..הבלוג יקר לי יותר ויותר וסלונה ההרגשה של משפחה.הורים.דודה…מקנה בטחון.גם במשימות מסחריות..יש למי לפנות אם צריך.יש מי שמקשיב

מדוע אני כותבת?

נפשי מבקשת.מקשיבה ללב..הוא יודע.מעת לעת פונים ומבקשים שאכתוב כאן,שם,יש לי קצת ייסורי מצפון לגבי הבלוג הרדום שלי בדה מארקר..למשל.אבל אני בסלונה.כי ככה מרגיש בבטן הכי מתאים לי.גם מילים צריכות קן.רשת בטחון ואהבה.

כתיבה,כל כתיבה נעשית באהבה או לא נעשית בכלל..

עוד רגע,עוד יום ויבוא גשם חזק וציפרים יעופו הרחק..בכי וצחוק.

מגיע רגע.יש גיל שאת באמת שואלת.מה נפשי מבקשת?עודני לא תמיד ברורה..לפעמים גילו של אדם הוא חייו..לפעמים לב נשבר..(אדם בצל עצמו הוא גר) ובכנות, יודע למה הוא זקוק.

הבנתי-אני זקוקה לכתוב את נשמתי פנימה והחוצה..להשתוקק,להרגיש שייכת.בסלונה ככה זה מרגיש.

ריבוי האפשרויות שהעולם האינטרנטי של היום מציב בפנינו…אין לו סוף.צריך גם לדעת לוותר ובעיקר לדעת לבחור.הכתיבה בחרה אותי..ואני בוחרת את המקום הנכון .

לבחור בנכון ולא בהכרח בטוב ביותר..לכאורה

צרכים חשובים לא פחות מהצורך להיות שייך..להשתייך.הכתיבה חשופה,רגישה,בוערת..העור פתוח”האם הטובה דייה”…האמהות אינה תמיד מקסימלית אך טובה דייה להכין את התינוק לחיים,לנהל את תסכוליו ולהבטיח התפתחות תקינה…

למה פתחתי בלוג בסלונה?כי כאן בבית מרגישה הכי להיות אני עצמי ולכתוב אותי..ומתקבלת כ”טובה דיי”..

אין כמו בבית

גם אתם מוזמנים לפתוח בלוג בסלונה

עוד מהבלוג של נעמי ניר הוברמן

תצוגה מקדימה

ברגע שפתחתי,ראיתי לך בעיניים

פתאום דפיקה בדלת.פתחתי בחלוק ורוד פוקסייה,רזה...וראיתי לך בעיניים.ישר ידעתי.משהו בכחול העמוק,במבט המבוייש,בפרפר הזה שקפץ בלב "שלום,אני גיל.בקשת לבדוק את הנזילה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

חופשה אורבנית-city break

   עשרים וחמש שנות נישואים.וואאו. לא משהו שאפשר לעבור כאילו כלום.ארוחה חגיגית.כוס יין."חתונת הכסף"צריך משהו עמוק יותר ועוד בפורים.בכלל סיבה למסיבה.אז יצאנו לחופשה אורבנית...

תצוגה מקדימה

על תינוקת שלא נולדה.

הבייבי-בום...החזיר אותי בבום עשרים וקצת שנים אחורה. לא להאמין כמה הזמן לא מרפא,לא מרפה ולא משכיח.הפצע כוסה עם אבק הזמן אך חי ונושם ופתאום גם בועט ואולי האפור בחוץ,קרניים...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה