תלמה

בחורה עם מחשב נייד

טל וייזל 

נשואה לרפאל, ואם לארבעה (שלושה בנים ונסיכה). גרה בכוכב השחר שבבנימין. 

 

קיראו לזה איך שתקראו; מזל, פספוס או אצבע אלוקים – מה שמשנה הוא, שאת תפקידה ההיסטורי של הפזמונאית תלמה אליגון-רוז כמייסדת תנועת 'שלום עכשיו', החמצתי מתוך הרזומה העשיר והמתגלגל שלה, ורק בלילה שלפני הריאיון איתה ל'פנימה', המילים הללו תפסו אותי לא מוכנה.

בואו נודה על האמת.

אלמלא ביצת הסטריאוטיפים הדביקה שכולנו שוחים בה, לא היתה לי בכלל דילמה.

אך העובדה שהפגישה עם תלמה נקבעה לבוקר שלמחרת, לא הותירה לי עוד איזה זמן של ליבון קצר ביני לביני לגבי מהות המפגש.

ואחרי שגיליתי – ככל שגללתי את עמוד הויקיפדיה למעלה ולמטה – לא יכולתי להשתחרר מהמידע שפרח ועף אל תוך ידיי בזה הרגע, מאיים להפוך את הקערה על פיה, את האושר שבפגישה אישית עם המשוררת והמחזאית שליוותה אותי בכל תחנות חיי – לסערת נפש.

בימים שלפני הפגישה עם תלמה, חשתי כיצד מגע תקליט הויניל שהונח אחר כבוד על הפטיפון עצום הממדים שבסלון ביתנו – כאילו קורא לי. והמחט החורשת בעדינות תלמים של סוד, וקסם הצלילים העולה מתוכה כניחוח של תבשיל מוכר. הייתי עומדת כילדה על קצות אצבעותיי, לבושה בפיג'מה, השיער רטוב ומטפטף מהמקלחת, הראש מתוח אל-על, מתאמץ לראות את הפלא בהתהוותו. ומיד הייתי נלקחת למחוזות אחרים של חוף כורכר עם צריף מוכר… (הרי שם גר תמרי הנגר). פקחתי את עיני בבקרים ועצמתי אותן לפני השינה כשבראשי התנגנו בלי הרף מילותיהם הקסומות של השירים 'גשם בעתו' ו'דרך ארוכה'…

ופתאום, אותם שירים נשמעים… איך לומר זאת?… אחרת?


התמונה באדיבות מגזין פנימה – הלל

אז אחרי המפגש שבו הכל כולל הכל הונח על השולחן, האמת חייבת להיאמר: תלמה מדהימה. בקולה העמוק המחוספס ובשיערה הקופצני, בחיוכה הנמתח בלי חשבון לכל עבר. היא כייפית, מעניינת ומלאת חיות.

בין פירורי קרואסון השקדים שאכלה היא סיפרה לי בעיניים בורקות על אותו ביקור של סאדאת שהוביל אותה להקים את שלום עכשיו, ואיך עמדה עם דגלי ישראל ומצרים, לחייה מוצפות דמעות של אושר ותקווה ונחישות שהכול חייב לקרות עכשיו.

אבל תלמה היא לא הפעילה הפוליטית הסטנדרטית (יש כזה דבר סטנדרטי?). היא כל כך הרבה יותר מזה. היא שירים של שחפים המלטפים את החוף לעת ערב ואנפות מרחפות במעופן, אהבות והחמצות, היא נופים שגדלנו עליהם ולעולם יהיו קיימים בזכרוננו. היא שילוב של ילדות ותום (הרי מי עוד יכולה לכתוב את 'לאבא שלי יש סולם', בלי להיות ילדה בעצמה?), שיריה מלאים באהבה ורוך ותחושת שליחות בלתי נתפשת (איפה עוד תמצאו אישה שהעירה את ילדיה באמצע הלילה כדי לנסוע לשדה התעופה ולחלק סוכריות לעולים החדשים מברית המועצות…) אולי רק בדפי ההיסטוריה של ההתיישבות ביו"ש נמצא אנשים כאלה…

אז ישבנו יחד. מתנחלת שמטפחת מתנוססת על ראשה ומייסדת שלום עכשיו. וצחקנו ודיברנו, התווכחנו ושיתפנו, שרנו ודקלמנו יחד משיריה. וכשמבטה נח על פניי תהיתי לעצמי, איפה הסתירה בין המשוררת שכתבה את השיר אל 'ארץ צבי' לבין זו שכתבה את יונה עם עלה של זית ו(כביכול, אני אומר זאת בזהירות רבה) שותפה לכל מה שנתפש בעינינו כאסון לאומי אחד ארוך ומתמשך. ואולי, למרות שכל חיינו אנו מתאמצים לשים הכול במגירות, אולי בעצם אין סתירה?

כשסיפרה לי על הנגלה הראשונה של הסטיקרים של 'שלום עכשיו', שיצאה כל כך איכותית שאי אפשר היה לקלף אותם מהשמשה, רק לנתץ את זכוכית החלון – מלמלתי ביני לביני שלא בכדי היו זקוקים לדבק חזק כי ה'עכשיו' נמתח מבלי משים על פני כמה עשרות שנים. אבל את שאר ההערות הציניות השתדלתי לשמור לעצמי.

אז לא יצאתי עם הרבה תשובות לשאלות שניקרו בי בשעתיים וחצי של שיחה אישית. רק עם תמהיל גדול של סוד האנושות. איפה אני ואיפה היא, מדוע המסקנות שאני הגעתי אליהן, אינן מסקנותיה? ומה גורם לבנאדם לדבוק בדרך שלו, באמונה גדולה, למרות שהמציאות (בעיני אחרים לפחות) מורה לו אחרת? מה שברור הוא, ששתינו בטוחות מעל לכל ספק כי המעשים שלנו, למרות קוטביותם, תורמים לעם ישראל ומקדמים אותו.

ימים יגידו מי צדקה, דרכה של תלמה או דרכי שלי. בינתיים, למרות הרצון שמדגדג לי בקצה האצבעות להוכיח ולהתנצח ולחפש צדק, אני אותיר את סימני השאלה הללו תלויים ועומדים ואשתדל להכיל אותם. להתפלל שנגזרו עלינו השנה חיים טובים על פני האדמה הזו, שכולנו אוהבים כל כך.

(הכתבה המלאה מתפרסמת בימים אלה בגיליון חשוון של מגזין 'פנימה – הלל')