מס’ ימים מתחילת המסע: 15!

מס’ ימים עד לסיום: 15

מס’ מתכון מתוך ה-30: 15

(אתם רואים כבר את הקו המחבר או לעזור לכם?)

וואלק! אמצע הדרך!! שלושים יום עוברים להם ורצים מהר, ואנחנו כבר בדיוק באמצע הדרך עד לסיום. ב15 הימים האחרוני הספקתי כל כך הרבה (בעיקר לאכול אבל לא רק). בישלתי ואפיתי עם חברים ומשפחה, כאלה שראיתי יותר בשנים האחרונות וגם כאלה שפחות, הצלחתי לנהל לוז לא פשוט תוך כדי בישול וכתיבת הבלוג כל יום (! כל יום! לא דחיתי אפילו פעם אחת…אפילו שבלילה אני נרדמת ולוקח לי המון זמן לכתוב כל פוסט) ובעיקר מאוד נהינתי. אני מחכה ל15 הימים הבאים ולכל האנשים הטובים שעוד יבשלו איתי.

כל בן אדם שאני מכירה ופוגשת ברחוב בימים האחרונים שואל אותי על הבלוג, או מגיב לי על הבלוג. ואני באמת נפעמת, שאנשים אשכרה נכנסים וקוראים. את הדברים שלי, את הסודות הכי כמוסים שלי שאני בוחרת לשתף כאן. רק היום קיבלתי כל כך הרבה תגובות חדשות ומרגשות. ואני רוצה להזמין אתכם, מי שקורא את הבלוג ולא אומר לי כלום, להגיד לי. שאדע שאתם כאן איתי, בסיפור, בתהליך, במסע הזה. בין אם דיברנו בזמן האחרון, וגם אם לא בכלל בשנים האחרונות. תגידו לי שקראתם, שאתם כאן. איתי ביחד. מה אכפת לכם? לי זה ממש חשוב.

בבלוג הקודם, אחרי שלושים ימים קיבלתי עשרות תגובות של אנשים שאמרו לי שעקבו יום יום במהלך 30 ימים, ולי לא היה מושג. אז אני מזמינה אתכם, תגידו לי עכשיו. לא בסוף החודש. זה נותן אנרגיה וכוח ומכניס המון רוח טובה וחדשה.

תשלחו לי הודעה ככה באישי. רק לי. שאדע.

היום אחרי שנפרדתי מהגוזלים האהובים עליי בבייביסיטר (“נעמונת את יפה כל כך אני אוהבת אותך זה אי אפשר”. ואני הלב שלי נמס. התעלפתיי ביי) נסעתי לפוטו פרג’ , בדיזינגוף-ארלוזרוב לתערוכת תמונת בה מציגה אמא שלי  (האמנית הרב תחומית שהיא ההשראה. זאת שיש לה זמן גם לצלם, לפסל, לבשל, לעשות פילאטיס, לספר סיפורים לילדים קטנים בגנים, להתנדב עם חיילים בודדים ולהכיל בין לבין גם  את אבא שלי ) .

לתערוכה (שמציגה מהיום לשלושה שבועות…ממליצה לכם לקפוץ אם אתם באזור וגם אם לא…) קוראים “מסע ברגש”. ובאמת, יש שם צילומים שנוגעים כל כך עמוק בסיפור, בכואב, בידוע, בלא ידוע. בתוך הרגש

גם החודש הזה, שאנחנו עכשיו נמצאים בתוכו יחד, ה-30/30/30 המטורף הזה, הוא מסע ברגש. מסע ברגש קצת אחר.

כל מנה שאני מכינה, בין אם לבד או ביחד, היא עולם שלם. של רגשות, ותחושות וטעמים ובעיקר סיפורים. אני עוברת פה מסע מטורף. שאני מקווה שיהיו לי הכוחות להכיל, ולהבין אותו.

להעריך את עצמי קצת. אני עם עצמי. על מה שאני יודעת, מסוגלת ומרגישה.

אני טועמת ביס קטן מאחת המנות , וישר חוזרת אחורה בזכרונות. לטיול מסוים, לרגע עם מישהו, לחוויה משותפת. בכלל עולם האוכל מבחינתי הוא רגש אחד גדול, אבל שמחברים את זה לסיפורים ולמילים ולאנשים הטובים שמקיפים אותי כל החיים, ועברו פה לתקופה (בכל זאת, עם רובכם עברתי איזה דבר או שניים), אתם חלק מהסיפור שלי. עמוק ברגש. בלב. בדמעות.

אז לחגיגות אמצע הדרך, צריך לחגוג עם עוגה שווה. שהזמן שלקח להכין אותה, הוא פחות מהזמן שלקח לי להגיע מהבית שלי לבית של מעין ואסא שזה חמש דק’ ממני (בן יהודה, לקחתם ימינה לפרישמן, שמאלה בדיזינגוף, הגעתם).

היום (יותר נכון, וגם אתמול) התארחו בבלוג מעין ואסא, ונוגי שגם באה לאכול איתנו ולהעביר ערב של צחוקים וכיף. מעין, שהיא אחת מהשישית חברות ילדות שלי מצור יגאל (שחלקן התארחו פה וחלקן עוד יתארחו בהמשך) כבר הופיעה פעמיים בבלוג שלי. פעם אחת, לפני ארבע שנים, כשהכינה את הפשטידת בטטות ההיסטרית, ושנה שעברה בבלוג עם הקציצות סויה על קינואה אדומה,   והפעם הפציצה עם מתכון של שני מרכיבים (שלושה אם אתם מחשיבים את הקקאו מעל) שלוקח 3 דקות מקצה לקצה להכין. זה כל כך פשוט. שפשוט, תרדו עכשיו לקנות את הנוטלה והשמנת. ומחר בבוקר זה כבר מוכן….

אתמול כשהגעתי בערב להכין את העוגה, מעין אמרה לי : ” נעמה תקשיבי, אני יודעת שאת קונידיטורית, ואת רגילה למתכונים מורכבים. אבל היום, אני צריכה אותך חדה. יש פה הרבה טכניקות, זה לא מתכון פשוט, זה לוקח זמן. את הולכת להחשף לדברים שלא הכרת, תהיי חדה. את חדה? את חדה?”

אני חדה.

אז רק רוצה להגיד, שהסנדל הולך יחף, וכמו ששפים אוהבים בסוף את הפיתה עם הגבינה צהובה בבית, גם קונידטורים אוהבים לא לסבך. להכין הכי פשוט. 3 דק עבודה כבר אמרנו?

עוגת נוטלה קרה שחיתות זה כאן

אז ככה: שורה וסיימנו.

מקציפים שמנת מתוקה אחת, קצפת יציבה. מערבבים לאט,כדי להוציא כמה שפחות את האויר, עם קופסת נוטלה קטנה. ולמקפיא.

אחרי 12 שעות, או כשקפוא, מפדרים בקקאו מריר כזה טוב, ואוכלים. אם אפשר בערב במרפסת ליד קפה קר עם חברים, מה טוב?

לילה טוב חברים שלי

שאו ברכה

ותשמעו את “מבראשית” של אסף אמדוסקי. כי היום דיברתי עם שניני, מהבלוג מדרים לפלורנטין, שגם בילתה איתי את אחר הצהריים עם הגוזלים היום. ושאלתי אותה, מה כדאי לשמוע היום בזמן שאני כותבת את הבלוג, והיא אמרה: “אמדורסקי יבוא לך טוב”.

אז אמדורסקי. עם הקול הפשוט. והמוכר.

“נכון שהגיע כבר הזמן
שנתפזר מכאן.
לך מאוחר מדי לסלוח,
לי מאוחר להשתנות
לכי לדרכך,
אני לדרכי
מה ששלך כבר לא שלי
הרי את משוחררת לכל אחד,
ורק לא לי

זמן להתחיל מבראשית,
זמן להצמיח שורשים,
ולהפסיק לרוץ במעגל.
להתחיל מבראשית,
ולהצמיח שורשים
ולהפסיק לרוץ במעגל
בלי לדעת מה

בלי טענות לאף אחד
קצת חמוץ לי בלב,
זה כואב אבל נתגבר בנפרד
עוד שנה או שנתיים
כן, ככה זה כשמרפים
רוצים לא להפסיד אבל מפסידים,
הדרך שלי תהיה אחרת,
הדרך שלך תהיה שלך

אחרי זמן ארוך שמנסים,
אין עוד מקום להיסוסים
הגיע הזמן לחתוך וכמוך
גם אני רוצה ניסים”

אוהבת תמיד.

נעמיש

מחר הבלוג מארח שתי חברות טובות טובות , אחיות שלי בלב, לערב של כיף ועוד משהו מתוק.