הבלוג של naamanani

סקס, סמים ונבטים

אני בהודו, עוברת את אחד המסעות של חיי. לוקח לי בערך 102 דקות להעלות תמונה וגם אז היא עולה הפוך ומסרבת להתיישר אז כך נשאיר אותה. אני בת 36, יש הטוענים שאני נראית בת 26 ואני טוענת שלפעמים אני מתנהגת כמו בת 16. זהו המסע שלי לאישה... +עוד

אני בהודו, עוברת את אחד המסעות של חיי. לוקח לי בערך 102 דקות להעלות תמונה וגם אז היא עולה הפוך ומסרבת להתיישר אז כך נשאיר אותה. אני בת 36, יש הטוענים שאני נראית בת 26 ואני טוענת שלפעמים אני מתנהגת כמו בת 16. זהו המסע שלי לאישה האמיתית שבי.

עדכונים:

פוסטים: 7

החל מיוני 2015

מאתגר לסכם תקופה בהודו, כבר שבועיים שאני בארץ ומחול החשיבה על סיכום החוויות מתנהל בכבדות ובעיקשות נגד הזרם. הבוקר אמר לי חבר טוב, כולם מדברים על הודו וכמה שטוב שם אבל אף אחד לא אומר לנו מה לעזאזל לעשות כשחוזרים. הוא צודק. לפני שנסעתי לכולם היה מה להגיד ולהציע, אלו מקומות אני חייבת לבקר בהם ומה בשום פנים ואופן לא לפספס לאכול, מה אני חייבת לקחת איתי כבר מהארץ ואיפה אלוהים בכבודו ובעצמו הניח את מקום מושבו, ה״טו דו ליסט״ שלי היתה כל כך ארוכה שיש לי ״דברים שצריך לעשות״ לכל ביקור שלי במאמא אינדיה לשארית חיי. אבל לחזור לכאן מהודו? כל שנתקלתי בו היה מילה יבשה וחסרת תוכן – בהצלחה.
באמת? אבל מה עכשיו?
גלגלי המטוס נגעו בקרקע ישראלית ושנייה אחרי כבר הייתי ״תל אביבית״, אפילו את הבגדים שאספתי בהודו ולבשתי בגאון במסע קשה לי לעטוף בם את גופי, אלא אם אני מנקה את הבית או ממש כבר בדרך לישון.
שנייה וחצי אחרי כבר עמדתי בקושי על עקבים, עטופה בשמלה מנצנצת ואיפור עיניים שלא הרגיש את עורי שלושה חודשים, עמדתי על עקבים וניסיתי להשתלב בסביבה ולהתנהל עם אותם ״קודים״ שרק מערערים את מי שאני. שונאת חוקים. את הניסיון לרקוד על אותם עקבים מיציתי ברגע ועברתי למצב הצבירה הנוח לי ביותר. אני רוקדת כשאני יחפה!!

רגליים שחורות זה סימן לגוד טיים.

רגליים שחורות זה סימן לגוד טיים.


שתי שניות אחרי כבר ישבתי במשרד ממוזג מול מסך מחשב, אוחזת שפופרת בידי ומדברת עם בחור אוסטרלי רק כדי לוודא שהמשכורת שלי בסוף החודש תהיה כזו שתספק לי כל מה שרווקה תל אביבית מעל הממוצע מחפשת בימים אלו: ארון שופע ומתחדש כל הזמן, מספיק בילויים בשבוע גם בשביל הנפש וגם בשביל רשימת אנשי הקשר בטלפון, ביקור תמידי במסעדות בריאות וטבעוניות כי למי יש זמן לבשל לעצמך וגם למה שארצה לבשל רק לי, מנוי לחדר כושר בשביל האושר בכאילו ובשביל הטוסיק באמת, שיחה שבועית עם מטפל שיספר לי מה דפוק בי, דיקור סיני בהוראת הרופא האיורוודי, אייפון 6, אייפד 2 אייר, את החדשות של ג׳ימי צ׳ו והחדשה של שאנל, 5 גרם בשבוע, מנוי לג׳יי דייט, מנטור להצלחה מעשית, פגישה דו שבועית עם המגבבת המקצועית ואם יש מקום אז גם אצל הספר החדש בירמיהו פינת דיזנגוף, מתנות יומולדת שוות ביותר לחברים שיעלו את הערך שלי בעיניהם וגם סתם כי אני ממש אוהבת לפנק, 20 צ׳קים לחתונות בקיץ ועוד 5 לאלו שבחורף, דירה על פארק הירקון או על שדירות רוטשילד, מנוי לעיתון שיהיה מה לעשות עם הקפה של הבוקר על השדירה, מספיק חיסכון להחזיק כלב בעתיד, שיעורי יוגה במתכונת שלא קשורה בכלל ליוגה, אולי גם פילאטיס כי שמעתי שזה ממש טוב, עוד ועוד ועוד קורסים של כל מה שמעניין ותורם לי לאופי, מנוי לקאמרי בשביל התחכום וכמובן, בל נשכח, גיחה להודו פעם בשנה בשביל להיזכר מי אני בלי כל הדברים האלו.
להגיע ישר מהשדה למשרד זה נקרא להיות וורקוהולית?

להגיע ישר מהשדה למשרד זה נקרא להיות וורקוהולית?


כבר שבועיים שאני מרגישה שכל מה שמקיף אותי זה ערימות של בטון חם ומחניק ואסופה של אנשים שרצים, אחרי משהו. ואני, באופן טבעי ומאוד לא טבעי, חלק מהם. הבוקר, כדי לכתוב את הפוסט הזה, הסתובבתי שעה בפלורנטין רק כדי למצוא מקום שיש בו מעט עצים וצמחייה מסביב, מצאתי קפה היפסטרי משובץ עציצים וראסטאפרית אחת שלפחות הקעקוע שלה שנמצא לי בדיוק מול העיניים, עושה לי קצת צבעוני ושמח בלב. שמח בלב והרהורים בראש על ״מתי אוכל להרשות לעצמי שוב קעקוע כי בא לי ממש על הטכניקה הזו של צבעי המים״. צודקים הגורואים והבאבות בהודו, אנחנו בעולם המערבי תמיד במרדף אחרי משהו, חייבים להספיק משהו וליצור כל יום משהו שיעזור לנו במרדף מחר. אבל אחרי מה?
אחרי כסף? אושר? מעמד? מה זה בכלל כל הדברים האלה ולמה נדמה לי לפעמים שזו ממש הנפש שלי שמבקשת את המרדף הזה ואף נהנית ממנו. ואז אני נוסעת להודו ומגלה שבעצם הכל אשליה והעולם האמיתי הוא לא ממש זה שזורם לו ברחובות תל אביב. אבל מה אם זה המקום שאני רוצה לחיות בו? האם אז עליי לאמץ את המציאות הזו כאילו היתה אמיתית ופשוט לחיות אותה או שמא עליי להעביר את מקום מושבי, האם אז אני תולה את האושר שלי במקום? האם זה לא בדיוק אותו הדבר כמו לתלות אותו באדם אחר? מה למציאות של תל אביב ולזו של דהרמסלה ומי משניהם היא בועה של חלום?
לפחות יש עציצים בבתי קפה כאן.

לפחות יש עציצים בבתי קפה כאן.


פתאום החל לו מאבק בין הרצון לחיות את הרגע, לחיות את הרצונות שלי והתשוקות שלי, ללמוד ולהתפתח בכל יום והכי חשוב – להיות מודעת – מודעת לכל פסיק קטן שקורה סביבי, כל צליל וצבע, כל מחשבה והרגש שנובע ממנה, כל פעולה שלי וההנאה הנגזרת ממנה, בין כל זה ובין הרצון להצליח, לאסוף הישגים, להיות חלק מההתקדמות של העולם, לשנות את העולם, לבנות לעצמי חיים שסגנונם מעיד על מי שאני ומטפח את התשוקות והרצונות שלי. זהו מאבק בין עצים ובניינים, בין המוני אנשים לאני הפנימי שלי לבד, בין ציפורים עפות בשמיים או נחות על מנגל של יום עצמאות. זהו מאבק בין כל הקולות הפנימיים שלי שקיבלו טון נעים בשלושת החודשים האחרונים ובין קול אחד חלוש שקיבל את האפשרות להרים את הווליום ולהישמע ועכשיו, שוב נעלם בין קולות ההמון והשאון.
היה לי נעים לחזור מהודו, חזרה לכר הכותנה עליו נחתי עד עכשיו מטפחת סביבי חומות של הגנה עטורות פרחי פלסטיק שרק אם תתקרב ממש תמצא את ההבדלים בינם ובין אלו בארמונות המלוכה של תאילנד. היה לי נעים כי כל כך התגעגעתי לאנשים בחיי. חזרתי והתבלבלתי. כבר לא יודעת להבדיל בין ערימות הזיוף לאלו שאינם אלא אמת. חזרתי וכאילו בגלל צלצול של ״סנוז״ מעצבן בבוקר, התעורר האגו שלי משינה ארוכה ועמוקה ודרש נוכחות. כאן ועכשיו הוא רוצה להישמע והוא מוכן לעשות כל מה שבידו כדי להיפטר במהירות מכל המידע היפה שאספתי בפינות של רכס הרים ירוק מעוטר במפלים צחורים ומרעננים שעכשיו נדמה כאילו שוטפים מעליי גלים של אנרגיה שלווה וזורמת. עכשיו היא צורמת. בניצוחו של האגו שלי שישן את שנת הקיץ שלו והתעורר לחיים ביחד עם קולות חזקים של אוטובוסים ומכוניות, אני חוזרת להרגלים ישנים, לדפוסי חשיבה של ״זו שהיתה כאן טרום הודו״. וזה מחניק וזה מעלה בי את המחלה הארורה הזו שנקראת סטרס, ממה שהיה והכי ממה שיהיה. כבר אין רגע או כאן ועכשיו, יש ״מה יהיה״?
עמדה נטושה, מזרן היוגה שלי דורש לנשום אוויר צח.

עמדה נטושה, מזרן היוגה שלי דורש לנשום אוויר צח.


מה יהיה עם כסף, עם המעמד שלי בקבוצה הקרובה אליי, מה יהיה עם העתיד המקצועי שלי ואם יש במה שכתוב לי שם למעלה משהו שמזכיר עתיד זוגי ומשפחתי. מה עם הרצונות שלי והחלומות שלי, כל כך גדולים, מפחידים ובלתי נתפסים אבל בעיקר מאוד מאוד רחוקים. מה יהיה עם הזמן, השעון הזה ממנו התעלמתי לחלוטין שלושה חודשים שלמים, הזמן היחיד שהיה לי שם מעבר לים היה ״עכשיו״. הפחד מהעתיד, בתחומי מדינת ישראל, משתלט עליי וגוזל ממני את הדבר הטוב ביותר שהצלחתי להביא לחיי בשלושה חודשים במדינת עולם שלישי. היכנעות. Surrender. לחיות את הרגע הזה, השנייה הזו בלבד, ולתת לכוחות הייקום להניע אותי ואת החיים שלי למקומות אליהם אני אמורה להגיע. כבר כל כך מבולבלת. להיכנע ולתת לייקום להניע אותי מרגיש לי פתאום לא אחראי, איך אתקדם בחיים אם לא אציב מטרות ויעדים ואחתור להשיג אותם. ישראל, מסתבר, מנסה ללמד אותי איך לדאוג לעתיד מבלי לדאוג ואיך לשלב נתינה לעצמי ולגופי תוך המירוץ הזה שאני לא יכולה להתחמק ממנו. בכנות, אני לא רוצה להתחמק ממנו. אני אישה הישגית שאוהבת הצלחות, גם של אחרים אבל בעיקר את אלו שלה אבל, בתום המסע היפה שלי, אני מתחילה להבין שבחיים שלי אין מקום להישגים והצלחות מבלי להצליח קודם כל במשימה המאתגרת ביותר. להעמיד את בריאותי הפיזית והנפשית במקום הראשון.
רבים אומרים לי ״הודו עשתה לך טוב״ אבל אני אומרת שהודו בסך הכל, איפשרה לי את המקום, המרחב והנשימה העמוקה כדי שאוכל להסתכל לעצמי בעיניים ועמוק פנימה ולהבין את הדברים החשובים באמת. אלו, שבתוך מסך של זיהום אוויר ואשליות חומריות מקבלים קול חלוש ובלתי נשמע ומחדדים צעקה של ילדה שהתבגרה.
הודו לא עשתה לי טוב אלא איפשרה לי לעשות טוב לעצמי.
הודו מחבקת אותך ועוזרת לך להיפתח עד לכדי מצב שלא נותר לך אלא לקבל, לקבל את כל השפע שהיקום מבקש להביא אלייך ולהעביר הלאה דרכך. הודו לימדה אותי מודעות והקשבה מהי, מיהו המאסטר האמיתי בחיי (הגוף ולא המוח), מהי אשליה ומה זה אומר להיות ״מחובר״, מהי תנועה וכמה היא חשובה בחיי, איך מתקנים קארמה ומה תפקידה בחיים של כולנו. הודו לימדה אותי שכאב מרפא ואהבה לפעמים כואבת אבל כל כך נעימה, שמותר ואף רצוי להנות מדברים שאני אוהבת גם אם הם לא עומדים באותם ״קודים״ של החברה. הודו סיפרה לי שאני מאוד אמיצה ושאין גבוה בלי נמוך ושלא משנה לאן אלך, לעולם לא אהיה לבד. היקום כולו נמצא איתי ואצלי תמיד ובכל מקום. הודו מרחיבה וישראל מכווצת. מה שהיא הכי העניקה לי, מאמא אינדיה, זו את ההבנה שכל מהלך החיים שלי תלוי באנרגיה שאני בוחרת להיות. עכשיו, כל שנותר לי, הוא ללמוד איך להרפות במקום בו האנרגיה דוחסת אותי לכדור לחץ ולאפשר לאני הפנימי שלי להאיר אור גדול גם במקומות חשוכים וגם על אדמה שמכווצת ומקטינה אותי. אחרי הכל, אני בוחרת להיות אנרגיה של אור ואהבה לעולם.

עוד מהבלוג של naamanani

איך ולמה מצאתי את עצמי בהודו?

אם מישהו היה אומר לי לפני שעליתי על טיסה שהמסע שלי להודו יראה ככה, הייתי צוחקת לו בפנים ושולחת אותו לעשות איזה שאכטה קטנה כדי לפתוח את הראש ולהבין לאיזה מסע אני יוצאת. אבל בזמן שאני הייתי צוחקת עליו, אלוהים היה מסתכל עליי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

פאנצ׳ה וואט???

הבטחתי ולכן אקיים. אני כאן היום כדי לספר לכם על העינוי המופלא הזה בין אלפי השנים שנקרא Panchakarma. וכשאני אומרת עינוי אני אכן מתכוונת לכך, אפילו חדרי הטיפולים של היוגה וילה נראים כמו חדרים במרתפי עינויים של האינקוויזיציה עם...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתבגרת, בוגרת, מבוגרת

שלושים ושש. אני מנסה לגלגל את המספר הזה מספר פעמים בראש שלי ולא מצליחה להבין, לעכל או להכיל אותו. אני מבינה שאני לא מבוגרת אבל זה פשוט לא מסתדר לי המספר הזה, לא הכמות שלו או הגודל שלו ואפילו לא הצליל שלו, אני שואלת את עצמי מה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה