הבלוג של נעמה כהן

המילים ואני

אישה, סופרת, פובליציסטית ואחת כזו שלא יודעת לסתום

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מספטמבר 2011

אנו נוטים לייחס משמעות כבדה מידי לקבלת ההחלטות ומתקשים לעשות בחירה. גם אני הייתי כזו במהלך חלק לא מבוטל מחיי. התקשתי להחליט ולבחור. נתתי לשיקולים מוטעים ולפחד להכתיב לי את הדרך. לאחרונה, אני מתעוררת ומבינה שמשקלה של בחירה עצמאית ושלמה אחת הוא בעל משמעות עצומה ויכולת ההתמודדות איתה קלה הרבה יותר.

14/01/2013

“אבל למה? למה החיים חייבים לסחוב אותי על הגחון? למה הם מפזרים שברי זכוכית על האדמה, מפילים וסוחבים אותי קשורה ומדממת? למה?”

אני בטוחה שלהוריי לא היה פשוט לשמוע את תיאור התופת הזה בעודי בוכה  וקורסת תחת הקושי העצום שחוויתי באותו הרגע ובאותה התקופה. להם לא הייתה תשובה, גם לי לא הייתה אז.

לפני כשנתיים, ביום הולדתי ה-26, פינקתי את עצמי במתנה מסוג אחר, והלכתי לפגוש מתקשרת אשר שמה הולך לפניה. לא התרגשתי מהמפגש, גם לא תליתי בו תקוות רמות , אולי רק ציפיתי לקבל תשובות לשאלות הבנאליות והמובנות מאליהן: קריירה, כסף וזוגיות.

נכנסתי לביתה, התיישבתי על ספה והיא התיישבה על כיסא מולי והחלה מסבירה מה בדיוק הולך לקרות בשעתיים הקרובות. לאחר ההסבר היא שאלה למה הגעתי אליה ואני נתתי תשובה כללית אך מספקת, שאני רוצה תשובות לשאלות (בנאליות ככל שיהיו).

במהלך השיחה היו רגעים שעיניי לא חדלו מלדמוע וזאת על אף שלא היו ידיעות מרעישות  והיא לא חידשה לי דבר, אך החדות, הישירות והחדרת האצבע עמוק לפצע הירי השאירו אותי חשופה וללא הגנות אל מול האמת.

ככה זה במפגשים כאלה, אתה לא יוצא עם תמונה מדוייקת של עתידך, אלא עם מטען קיים שהוסרה ממנו רשת ההסוואה, עכשיו נותר רק לבחור.

שנתיים אחר כך אני נמצאת במסלול המהיר של חיי, שוברת ומנפצת, צוחקת, מעשנת, מזדיינת וכל זה בצלחת פטרי סטרילית; אין קונפליקטים, אין שוקת שבורה וגם אין צמתים מסוכנים. עד שהחיים מחליטים להשתתף בחגיגה והנה הלכה לה הסטריליות.

שוב אני מוצאת את עצמי בתוך זירה,בשיאו של קרב אגרוף אני בצד האחד והם בצד השני.

שריקה. מתחילים. אני נעמדת מולם, רגליי שקועות, אני בעמדת הגנה.

הקהל רועש וגועש סביבי, לכל אחד יש משהו להגיד על משהו, לכל אחד יש דיעה : ” לכי קצת אחורה”,”תתחילי ללמוד”,  ”תרימי את הידיים”,”תמצאי זוגיות”,  “תשמרי על הפנים”, “תקני בית”, “תמצאי גבר”,”תשרדי”..!

אני שומעת הכל ותחושות מוכרות מציפות אותי, החליפה הזו, הגוף הזה כבדים לי מידי ואני רוצה שוב ליפול לקרקע זרועה שברי זכוכית ולתת לחיים לעשות בי כרצונם.

בחירה.

אני חושבת שאני אדם דעתן ונחוש, אך ברגעים רבים בחיי נמנעתי מלעשות בחירה מודעת במה שאני רוצה; בדרך, בזוגיות, בעבודה. תמיד היו שיקולים אחרים, תמיד היו קולות אחרים. וכך תחת העומס הכבד בחרתי שלא לבחור וכמעט כמו אדם בתרדמת גם אני הייתי לדג מת הנסחף בזרם דלוח. למראית עין נראה שעשיתי בחירות אמיצות ובוטות, ובכן, למראית עין.

המתקשרת שאלה אותי למה בדרכים בהן אני הולכת אני תמיד בוחרת להיכנס בסלע ולא משכילה להבין שיש דרך אחרת, פשוטה  וקלה יותר. הסתכלתי עליה משוללת קול ומילים. “האם ההישג יהיה פחות ראוי? או פחות מוערך?”  הוסיפה ושאלה. ואני שוב, נשארתי אילמת.

האם אני באמת בוחרת בדרך הקשה? או שמא אלו הן האנמיות והפחדנות המתיימרות להיות בחירות ראויות המביאות עליי את הקושי?

לא לבחור פירושו לשבת על הגדר ובתנוחה לא נוחה בכלל לצפות בחייך חולפים על פנייך וזהו רבותיי גזר דין מוות. כשאתה לא בוחר, אתה נסחף ופאסיבי ואתה לא שולט בדבר,אתה לא נהנה מדבר , והגרוע מכל; אתה לא מסופק. האהבה לא גדולה מספיק, הכסף לא מספיק, אתה לא מספיק, האישיות שלך, ההישגים שלך, שום דבר לא מספיק, הבור בפנים לא מתמלא וההנאות הופכות שטחיות ומזוייפות והכל כדי להצדיק את “הבחירה”.

לא לבחור במודע במה שאתה רוצה ומרגיש שנכון לך היא בחירה פאסיבית בלופ של חיים שלמים החוזרים על עצמם, היא הנפילה לקרקע. אנחנו כורכים סביבנו חבל ונותנים להכל וכולם להוביל אותנו כטרף. ומוכנים לשלם את המחיר הזה ולכאוב את המקום הזה ובלבד שלא נצטרך להחליט. ובלבד שלא נצטרך לשאת בהשלכות. אבל הן תגענה בכל מקרה, והן תהיינה קשות יותר, כי באיזשהו מקום הן לא שלך, כי לא בחרת בעצמך.

האורות מסנוורים את עיניי, המון רב צועק ומריע, אבל יש דממה, אני משתיקה את כל הקולות ומקשיבה רק לקול אחד, לקול שלי. אני עוצרת, מסתכלת סביבי וצוחקת. מסירה את כפפות האיגרוף ומבינה שזה בכלל לא קרב, שאין זירה, ואין צדדים, יש רק אותי. ואני שמה זין על כל הפוליקלי קורקט, על הציפיות, על ההמון הרב ופשוט בוחרת.

כבר כמה חודשים שאני עושה דין וחשבון עם עצמי ונוגעת בנקודות רגישות. במימד הטכני של החיים סיטואציות יכולות לחזור על עצמן אבל השוני הוא באופן אותו אנחנו ננהל אותן, כל פעם קצת אחרת, כל פעם עם ערך מוסף אחר. בדיוק כמו להזדיין באותה התנוחה עם פרטנרים שונים.

בחירה.החלטה.אקטיביות.

הבחירה בבסיסה היא פשוטה. אך אנו נוטים לסבך את הכל וכל דבר.
מעין קדושים מעונים כאלה, שחושבים שהגעה ליעד מרוטים, חבולים ושרוטים היא רומנטית יותר, כזו שההישג שלה יהיה שווה הרבה יותר, ראוי יותר ומוערך יותר על ידי כולם. ואכן, לדרך קשה ומלאת סלעים הניתצים על ראשנו יש מן הפואטיות אך היא מיותרת ובעיקר כשיש אפשרות לבחור אחרת.

“אבל למה? למה החיים חייבים לסחוב אותי על הגחון? למה הם מפזרים שברי זכוכית על האדמה, מפילים וסוחבים אותי קשורה ומדממת? למה?”

להוריי לא הייתה אז התשובה, הם רק התמלאו חמלה ואולי קצת רחמים על ביתם הקורסת מול עיניהם. אבל היום אני יודעת, שאת השליטה האמיתית משיגים מתוך הבחירה האמיתית ומתוך ההתמסרות הטוטאלית אליה ולהשלכות שיגיעו בעקבותיה.

ואני, לראשונה, לא מפחדת.

עוד מהבלוג של נעמה כהן

פיק אנד רול / נעמה כהן

"נו ראית את המשחק?" אני שואלת את ש' "כן" הוא משיב בלקוניות "ומה אתה חושב?" "נו, את יודעת, היה משחק בסדר"   כילדה נחשפתי לראשונה לכדורסל נשים דרך דודתי שהייתה שחקנית מוכשרת ומוכרת. כל המשפחה וכל העיר העריצה אותה. יחד הלכנו...

WHO RUN THE WORLD

אחד מתפקידיי הראשונים בשירות הקבע בצה"ל היה משמעותי ורחב היקף. בתחילת כהונתי הייתה לי מפקדת, אישה חזקה, עניינית, רהוטה ומקצועית ששמה הלך לפניה. כשהיא קיבלה אותי לתפקיד היא איחלה לי בהצלחה, אמרה שנדרשות לי שתי ביצים...

תגובות

פורסם לפני 4 years

מכאן והלאה-סיפור על נסיעה

כבר שלושה חודשים שהראייה שלי חדה מתמיד. אני מתבוננת בעצמי ולא מפחדת להגיד שאני מפחדת. פחד ארור. משתק אותי בכל פעם שאני רוצה לשבור את את הקירות ולראות את העולם הממתין לי בחוץ. עד לפני שלושה חודשים (ואולי קצת יותר) חיי היו...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה