הבלוג של מיכל זק

50 משימות לגיל חמישים

מזל טוב! בשנה הקרובה תחגגי את יום הולדתך ה- 50. איך שהזמן עף לו ! רק לפני דקה וחצי סיימתי תיכון, והנה, אני כבר רגל אחת בקבר... לכבוד האירוע הכנתי רשימת 50 הדברים שצריך להספיק בגיל 50. 50/50 - הנה אני מתחילה...

עדכונים:

פוסטים: 11

עוקבים: 2

החל מאוגוסט 2018

לפעמים אני קולטת, שעם כל הקיטורים, אין לנו באמת מושג מה זה להיות ילד-מסכים. אין לנו מושג כמה העולם החיצון איטי לעומת העולם הרבוד. אין לנו מושג ירוק במה הם באמת משחקים, באילו סרטונים הם צופים, מי אלה לעזאזל היו-טיוברים האלה שמלמדים אותם את עובדות החיים הרבה לפנינו.

22/09/2018

 

מציאות רבודה וגרפיקה מטורפת

מציאות רבודה וגרפיקה מטורפת

קודם כל אני מאד מקוה ששמתם לב למשחק המילים “לסמוך” ו”מסכים”, שורש ס.מ.ך. מול שורש מ.ס.ך.

ועכשיו, אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו (לקח לי נצח למצוא כותרת ראויה), נוכל להמשיך. אז עם כל הכבוד ליקום ולטבע, ויש כבוד (עוד אכתוב על כך בקרוב), אנחנו משפחה עם אוריינטציה די טכנולוגית. בניגוד לחלק מחברינו הנאורים והאהובים, אנחנו לא מסתירים את העובדה שאנחנו מחוברים לכבלים, אנחנו מרשים לילדים לשחק במחשב שעות (אפילו אם הם לא לגמרי סיימו שיעורי בית), אנחנו אפילו מחזיקים רחמנא ליצלן במערכת איקס בוקס מתפקדת. כשחברים מזמינים אותנו לקמפינג במדבר אנחנו כמובן לא מסרבים, אבל כשאנחנו מטיילים לבד זה בדרך כלל נגמר במוזיאון המדע בירושלים.

תאמרו אבא בהיי טק, תגידו אמא הישגית, תגידו משפחה עם שלושה בנים- הכל נכון.

אבל זה ממש לא מפריע לנו ההורים לקטר, כמו כולכם, על זה שהילדים ממש, אבל ממש, מכורים למסכים.

כי הדבר הכי כיפי כשאתה מתקרב לגיל חמישים הוא להתנשא על כל מי שנולד דקה וחצי אחריך, שלא לדבר על דור שלם. כי בזמננו, כאמור, לא היו בעיות כאלה. כשאנחנו (דגש על אנחנו) היינו ילדים, שיחקנו כל היום בחוץ. רכבנו רק על אופניים. לא היתה לנו בכלל טלויזיה! אוקי, טלויזיה כן, אבל אפילו לא מחשב. ומה, מה היה לנו רע? לא היינו משועממים בכלל! היתה לנו ילדות מאושרת. לא כמו הילדים של היום, מכורים למסכים, לא מתקשרים עם אף אחד במשך שעות, לא מוכנים לצאת לחופשה בתאילנד בלי לבדוק אם יש במלון חיבור של אינטרנט אלחוטי.

אז ביום שישי בערב, חמש דקות אחרי שהסתיימה לה ארוחת ליל שישי המסורתית, שוב מצאנו את עצמינו – ג’ו ואני, יושבים בסלון לבד לבד. שלושת החזרזירים פרחו עפו איש איש לחדרו, להמשיך את הסרטון/המשחק/הפורטנייט שלו. אז אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עלי, ושנינו חושבים את אותו דבר: זה לא יתכן! ככה לא מתנהלת משפחה ביום שישי בערב. מה עם קצת צפיה בטלויזיה ביחד, קצת לשוחח על החיים, או לפחות להעמיד פנים אחת לשבוע שיש לנו אי אילו נושאים משותפים.

“ילדים, תחזרו לכאן מיד, בבקשה” צרחתי.

“מה, אמא?” הם זחלו בחזרה לסלון בחוסר חשק מופגן.

“אין מצב שביום שישי בערב אתם נעלמים לנו שוב למסכים” אמרתי. “עכשיו אנחנו עושים משהו ביחד, למשל רואים ביחד סרט שמתאים לכל המשפחה” וסימנתי לג’ו להנהן באישור.

“אבל אמא”.

ידעתי שזה יגיע, הייתי מוכנה.

“בלי אבל” ציטטתי את אימא שלי, שכנראה ציטטה את אמא שלה, שכנראה ציטטה את אבות אבותינו מזה אלפי דורות, משתמשים בביטוי השחוק הזה, שהוא תמצית הסמכות ההורית.

“אוקי, אבל לא סרט” אזר הבוגר אומץ והמשיך בנחישות “סרט לא מענין אותנו. במקום סרט בואו תשחקו איתנו במשחק המגניב הזה שמצאנו”.

לזה לא היינו מוכנים. התסכלתי על ג’ו. הוא הסתכל עלי בחזרה.

“אתה יודע מה, בסדר! ” הפתעתי גם את עצמי, “תביאו את המחשב למטה ותחברו אותו לטלויזיה, ונשחק כולנו ביחד במשחק המגניב שמצאתם!”

לפעמים אני קולטת, שעם כל הקיטורים, אין לנו באמת מושג מה זה להיות ילד-מסכים. אין לנו מושג כמה העולם החיצון איטי לעומת העולם הרבוד. אין לנו מושג ירוק במה הם באמת משחקים, באילו סרטונים הם צופים, ומי אלה לעזאזל היו-טיוברים האלה שמלמדים אותם את עובדות החיים הרבה לפנינו. כי בינינו, מי מאיתנו משקיע את הזמן היקר שלו בלהיות קשוב למתבגר שלו בזמן אמת: לשבת לידו חמש או עשר דקות מול המסך, להקשיב לכל החפירות על החוקים של המשחק, לעקוב אחרי השמות של החברים שמשחקים און ליין, לפצח איך זזים כל כך מהר רק עם ארבעה מקשים. או להרגיש את הכאב האמיתי של “לאבד חיים”…(נשארו רק עוד שלושה).

קיצקץ: היה מ-ד-ה-י-ם.

מה שעברנו ג’ו ואני באותו יום שישי בערב הוא חויה רבודה מטורפת. הבנים חיברו אותנו למשחק שלוקח בכיס הקטן (נכון, ככה אמרו פעם?) את כל הסרטים, הספרים והמשחקים האינטר-אקטיביים שניסינו לדחוף להם (כולל נטפליקס), וכורך אותם יחד למסע עוצר נשימה עם פסקול מדהים, גרפיקה מטורפת, שיש בו עלילה פתלתלה, רמזים וחידות, החלטות גורליות, דילמות מוסריות, ידע כללי וכמובן- קורטוב של מדע בדיוני.

אני יכולה לומר שזה היה פצצות לגבות. Mind blowing. שלוש שעות שיחקנו יחד, וסיימנו רק את הפרק הראשון במשחק. במקומות שהיה צריך לקחת החלטות גורליות, קבלנו מהילדים רמזים. במקום שהיה צריך לבחור איזו תשובה לענות, הבנים רמזו לי: עדיף לך להיות נחמדה. ובין השלבים של המשחק התגלו לנו הילדים שלנו במלוא הדרם- חכמים, מתחשבים, מתקשרים היטב עם סביבתם, מסבירים בסבלנות להוריהם האיטיים, לוקחים החלטות ביחד. והכי מדהים- הם עשו את הכל באנגלית!

אז ילדודס, אתם אחלא.

ואתם, קוראים יקרים, תבקשו מהילד לשתף אתכם עשר דקות בדברים שהוא עושה מול המסך. יש לי הרגשה שתופתעו לטובה. אולי זה לא מה שחשבתם.

נ.ב.  הפוסט מנוסח בלשון זכר אך מתיחס לשני המינים.

אה, ויש גם שיר שכתבתי. מוקדש לילדים שלנו (עם קריצה קטנה לאלתרמן):

ירח

לְיוֹם הוּלַדְתִּי הָאַרְבָּעִים
רָכְשׁוּ לִי יְלָדַי הָאֲהוּבִים
חֶלְקָה עַל הַיָּרֵחַ.

זוֹ הִזְדַּמְּנוּת אַחֲרוֹנָה וּנְדִירָה,
הֵם אָמְרוּ,
אֶת וַדַּאי יוֹדַעַת כְּבָר
שֶׁכָּל הַשֶּׁטַח עַל הַצַּד הַמּוּאָר
כְּבָר נִמְכָּר.

נִשַּׁקְתִּי אוֹתָם נְשִׁיקוֹת רְטֻבּוֹת
(בְּכָל זֹאת, עַל הַיָּרֵחַ עוֹד אֵין מַיִם)
וְיָצָאתִי הַחוּצָה לְהַבִּיט בַּשָּׁמַיִם
אוּלַי אוּכַל מִפֹּה לִרְאוֹת
אֶת הַחֶלְקָה שֶׁלִּי.

יְלָדַי הָאֲהוּבִים, יַלְדֵי הַיָּרֵחַ,
נוֹלְדוּ לְעוֹלָם שֶׁל מַדָּע בִּדְיוֹנִי
וְיֵשׁ לָהֶם כֹּחוֹת עַל-חָלָל
וְיֵשׁ לָהֶם אֶת כָּל הַטֶּכְנוֹלוֹגְיָה,
וְהֵם כְּבָר וִתְּרוּ מִזְּמַן עַל
כַּדּוּר הָאָרֶץ הַנוֹשָׁן.

אֲנִי יְכוֹלָה לְדַמְיֵן אוֹתָם
בַּחֲלִיפוֹת בִּדּוּד וּמַסֵּכוֹת חַמְצָן
מְנוֹפְפִים לִי מִן הַיָּרֵחַ, בֵּיתָם
שֶׁבָּנוּ בְּעֶזְרַת מַדְפָּסוֹת תְּלָת מֵמַד
בֶּחָלָל שֶׁכָּבְשׁוּ וְעַכְשָׁו גַּם הוּא
אֱנוֹשִׁי, מוּחָשִׁי,
וָאֲפִלּוּ נֶחְמָד.

אֲנִי יְכוֹלָה לְדַמְיֵן אוֹתָם
מְנוֹפְפִים אֵלַי לַשָּׁלוֹם מִמֶּרְחַקִּים
יְלָדַי הַקְּטַנִּים מְשַׂחֲקִים
בְּצַעֲצוּעָיו שֶׁל אֱלֹהִים.

עוד מהבלוג של מיכל זק

תצוגה מקדימה

משימה מספר 2: לעשות משהו שלא עשיתי מעולם

זה כנראה הולך להיות הפוסט העלוב ביותר שקראתם אי פעם. לא רק בגלל הקונספט השחוק הזה, של "לעשות משהו שלא עשיתם אף פעם בחיים" אלא גם ובעיקר בגלל התוצאה הבלתי צפויה של המשימה הזו. והנה הפרטים: נולדתי חנונית. כן. אני בטוחה. גם...

תגובות

פורסם לפני 2 months
תצוגה מקדימה

משימה מספר 5: לחזור להיות זוג (צעיר)

  הדבר האמיץ ביותר שעשיתי בחיי היה להתחתן. בחורה רגישה לא נותנת את הלב שלה כל כך מהר. בטח לא לכל החיים. אם זה היה תלוי בי, אולי לא הייתי מתחתנת בכלל. מעולם לא חיבבתי טקסים, וגם לא מעורבות הורים. שמלות לבנות ארוכות זה...

תגובות

פורסם לפני 2 months
תצוגה מקדימה

משימה מספר 9: ללמוד שפה חדשה

בחטיבה לא למדתי שפה שלישית. בשנים האלה גרנו בח"ול וכשחזרנו לארץ כבר נכנסתי לכיתה ט'. כל הבנות למדו או ערבית או צרפתית ואני קבלתי פטור. אני זוכרת רגשות מעורבים: הקלה על שלא...

תגובות

פורסם לפני 2 weeks

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה