הבלוג של Shelly Markson

mypathway12

טיפול, הנחייה וליווי. בעלת תעודת הוראה, מנחת קבוצות/צוותי משימה, מנחת הורים, מנחת שילוב, מטפלת מוסמכת בדמיון מודרך ו- NLP.

עדכונים:

פוסטים: 1

החל מפברואר 2012

זה לא יהיה פוסט על מוות בייסורים ממחלה ולמרות שיכול היה להיות כזה, הפעם זה יהיה פוסט על מתנה. מתנה שהעניקה לי אימי במהלך שנות חייה ורק בדיעבד נעשיתי מודעת למתנה מופלאה זו.

18/08/2012

אמא שלי הובסה על ידי מחלת הסרטן לפני כמעט 12 שנים, לאחר מלחמה עיקשת של חמש שנים שבהן נאחזה בחיים כמי שלעולם לא תיתן למפלצת חסרת הפשרות, המתפשטת בגופה, לנצח במאבק. חמש שנים הן הרבה מאוד זמן למלחמה.

עבורי, כבחורה שאך החלה אז את מסע חייה הבוגרים והעצמאיים,

השנים הללו, כשאני נזכרת בהן כיום, זכורות לי בעיקר כתופת, עם מעט מאוד רגעי תקווה, משתקות מעומס רגשות מציף ועם חיוכים בודדים. הרגע הדרמטי שבו סיפרה לי אימי על דבר מחלתה, היה הרגע שבו, בזעזוע עמוק הזכור לי היטב, הבנתי כמו במכת ברק שהיא לא הולכת לחיות לנצח כמו שסברתי עד נקודת אל חזור זו. מדוע אני מספרת לכם כל זאת? משני טעמים: האחד הוא על מנת לתאר לכם כיצד דווקא זה שינה את תובנותיי וגישותיי לחיים, השני הוא על מנת להזכיר אשה אמיצה במיוחד שעשתה כל שביכולתה להישאר בחיים – אינסטינקט אנושי ידוע שאני בטוחה כי אינו פוסח על החולים במחלות סופניות, אך במקרה זה היא וספציפית היא – הייתה, עודנה ותישאר תמיד – אמא שלי.

זה לא יהיה פוסט על מוות בייסורים ממחלה ולמרות שיכול היה להיות כזה, הפעם זה יהיה פוסט על מתנה. מתנה שהעניקה לי אימי במהלך שנות חייה ורק בדיעבד נעשיתי מודעת למתנה מופלאה זו. נחזור אחורה בזמן, משהו כמו שלושים שנה ואולי אף יותר, בביקוריי הראשונים אצל רופא השיניים כילדה. הפחד מהאיש הזה, שתמיד היה נדמה לי שזינק אותו נוול מרושע מהסרטים המצוירים והפך במסווה לרופא השיניים האימתני ומבהיל במיוחד שלי. תמיד הזדעזעתי ובכיתי בפחד משתק כשהיה אומר לי לפתוח את הפה ולהפקיר בידיו את האיבר החשוב הזה – זה שדרכו אני נושמת, אוכלת ונוהגת להגיד את הדברים החשובים שיש לי להגיד (תסכימו איתי שמדובר באיבר חשוב שכבר כילדים אנו נאלצים להפקיר בידי אדם זר שלרוב אין לנו הכרות אישית עמו- פחד מוצדק). האימה הגדולה שחשתי לקראת המפגשים הללו זכורה לי היטב. אמי שהתמודדה אף היא עם פחד דומה, הסבירה לי כיצד היא מתמודדת עם הפחד שלה מפני רופא השיניים וכך נהגה לומר: ברגע שאני נשכבת על הכיסא, אני עוצמת עיניים ומפליגה. אני נושמת עמוק ומדמיינת. היא הנחתה אותי לעצום עיניים ולדמיין. לדמיין מקום נעים ובטוח שכיף לי להימצא בו ובכך בעצם לשנות בתחושותיי את ההתמודדות המציאותית החיצונית. היא נהגה לספר לי שהיא מדמיינת את עצמה בים, שוכבת על החול, בשמש הנעימה, שומעת את רחש הגלים וכו׳. כילדה צעירה, שהדמיון היה עבורה נגיש וקל לשליפה מהירה, וכן כילדה ירושלמית שראתה את הים פעמים נדירות יחסית, המלצתה של אימי עוררה בי אתגר – מה יותר כיף מלבלות בחוף הים כל אימת שאני יושבת על כיסאו של רופא השיניים? היום שבו התחלתי להתנסות בכך, היה היום שבו הפסקתי לפחד מהאיש, מהחדר, מהריחות, מהרעשים ומהכאב. בין רגע כבר לא חששתי מרופא השיניים. נדהמתי באיזו קלות עזב אותי הפחד העמוק שחשתי עד אותה התנסות. כך הייתה עושה אמי גם שנים מאוחר יותר במהלך מחלתה. אני זוכרת אותה עושה דמיון מודרך לפני שנים, כשעדיין לא דובר בצורה פורמאלית על כלי זה. כמה הייתי רוצה לשאול אותה היום כיצד ידעה? איך השכילה להיעזר בדמיון שלה כדי להתמודד עם רגעי התופת הקשים ביותר?

הייתי מתבוננת בה מן הצד ורואה אותה מפליגה מעבר לכאב תופעות הלוואי של הכימותרפיה והכוויות מההקרנות שפרקו בהדרגה כל חלקה טובה בגוף שלה, מפליגה אל מעבר לפחד המוות המרחף מעליה וממתין המתנה שקטה ומאיימת, מפליגה אל מעבר לעצבות התהומית שחשה אם שיודעת שבטרם עת תאלץ לעזוב שלושה ילדים, מפליגה אל מעבר לשברון הלב על האיש שהיא אוהבת והאוהב אותה. הייתי מתבוננת בה מפליגה על כנפי הדמיון אל מחוזות אחרים, רואה את עיניה העצומות בשלווה, רואה את קמטי הכאב בפניה נרפים ומתמוססים, רואה את גופה נח בשלווה מוזרה שאינה מאפיינת כלל את מצבה הבריאותי הקשה. שנים אחרי מותה התחלתי לשמוע שמדובר בתחום נלמד. אין לי ספק שבזכותה בחרתי ללמוד, להתמקצע ולעשות שימוש בתחום הדמיון המודרך שכיום הפך לכלי עזר מופלא בחיי וכן ברורה לי בחירתי להעניק לאחרים מכוחותיו המופלאים בהתמודדות עם כאב, קושי, עצב, אובדן, פחדים ועם כל מה שאינו מאפשר לנו להתקדם בחיינו. לא סתם כך הילדים מפליגים מדי יום על כנפי הדמיון, לא סתם קיימת בנו היכולת המופלאה הזו – לדמיין. לדמיון יש כח עצום בחיינו, השימוש בו יכול לשחרר אותנו מכבלי המציאות, מהפחדים הכי בסיסיים אותם אנו נושאים באופן בלתי מודע והם חוסמים אותנו באינספור תחומים. זמן קצוב בשבוע שבו ניתן לעצמנו לנשום, להרפות, לעצום את העיניים ולדמיין יכול להיות משנה חיים. אינסוף תובנות מגיעות אלינו ברגע אמיתי כזה של הרפיה ושל שקט פנימי.

די לכם שתיקחו כמה רגעים להתבונן בילדים שלכם משחקים משחק ״נדמה לי״ ותראו במו עיניכם שאין גבול עד לאן אפשר להפליג בכל שלב בחיינו. מי מאיתנו כבר לא אותו הילד של פעם שיכול היה להיות אביר, נסיך, גיבור-על מתי שבא לו? מי מאיתנו כבר לא הילדה של פעם שיכלה להיות מלכה, פיה, קוסמת מתי שבא לה? הילדים שהיינו נמצאים בתוכנו תמיד וזו הסיבה שבכל רגע נתון נוכל להיות הכול ויותר, אני מתחייבת בפניכם עכשיו – זה אף פעם לא מאוחר מדי!

עוד מהבלוג של Shelly Markson

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה